עטרת חכמים חלק א קלא

שלדעת הב"ח ז"א רק מדרבנן ולדעת הרמב"ם זה דין דאורייתא

תמצית מדברי הנ"ל בהרכיבם עם הדברים הראשונים. דלכאורה קשה מנ"ל לרבא דגר אינו יורש מדאוריי'. דילמא יורש ועכ"ז לא הוי חליפי ע"ג דבירושה דממילא לא מיגרעא מידי דליכא דין זכי' באיסורי הנאה וצ"ל כסברת הרשב"ם דע"ג של עכו"ם אף שזוכה בה ישראל מועיל מדאוריי' ביטול ולכך הו"ל דין ממון אף קודם הביטול ויש בו זכי' מדאורי'. אמנם איך אפשר לומר כן דהא רבא בעצמו מתרץ שיטת ר"ל דלכך ישראל אינו מבטל ע"ג דגזרו דילמא מגבה לה והדר מבטל לה ומבואר בשיורי כנה"ג סי' קמ"ו כיון דרבא נחית לתרץ שיטת ר"ל ע"כ סובר כן ומפלפל שם עוד שלכאורה נראה שכן דעת רבינו ירוחם להלכה הרי שסובר דישראל יכול מדאוריי' לבטל ע"ג וא"כ אם נימא כסברת הרשב"ם אמאי הצריכה התורה לבער ע"ג של עכו"ם. וכתיב לא תחמוד כסף וגו'. הא הישראלים בעצמם יכולים לבטל ולא הי' משכחת דין כיעור ע"ג רק באשירה שהי' של ישראל מצד דא"י מוחזקת ומדפלחו לעגל וגלי דעתייהו דניחא להו כדאי' בע"ז דהוי ע"ב ממש של ישראל ר"ל שעבדוהו ישראל וצ"ל דרבא סובר שיש חילוק היכא שבא ליד ישראל או לא ואין הדבר תלוי בזכי' דאף שזוכה בה הגר מדין ירושה מועיל בו ביטול ולכך תפסה בה זכות ירושה אבל כשבא ליד ישראל אז אינו מועיל ביטול לכך הצריכה התורה לבער וצותה לא תחמוד כסף וגומר לפ"ז קשה קושי' התוס' דילמא הטעם משום ברירה דאף אי בדאו' לא אמרי' ברירה כיון שלא בא ליד הגר מועיל בו הביטול א"כ המכירה עצמה הוי הביטול מדאו' ואין כאן רק איסור דרבנן ומועיל ברירה אבל היכא שבא לרשות הגר דאז אינו מועיל הביטול אף מדאורי' ולא אמרי' בי' ברירה וצ"ל דרבא לשיטתי' דסובר דאף בדרבנן היכא שיש לו עיקר בדאורי' חשיב כדאורי' ומוכיח שפיר דאי משום ברירה ליכא חילוק בין בא לרשות הגר או לא והגמ' מסיים תנ"ה שיהי' לראי' חזקה ולא איסתגר בקמייתא ראיות רבא דיכולין לדחות כנ"ל ושיש חילוק בין דאורי' ממש ובין דבר שהוא מדרבנן ואינו רק עיקרו מדאורייתא ודוק היטב הדק: בעזרת מרום מראשון סיימנו חלק ראשון