עשירית האיפה חלק א קצג

במציאות ישראל שאמר לממזר ע"כ נקיט שאמר ישראל ח טפי, ומוכח ג"כ כשיטת התוס' התם דכהן שאמר לכהן מיקרי בר חיובא דאל"כ הוי מצי למינקט בפשיטות כל חייבי לאוין, וא"כ לדינא צ"ע לשיטת הרמב"ם בקידש חייבי לאוין ע"י שליח עכ"ל

ובענין ספק חלוצה כתב הרמב"ם שספק חלוצה אין מוציאין אותה מידה והיא כשירה ולדה כשירה מפני שלא גזרו על ספק חליצה אלא על חליצה ודאית, אבל הטור כתב דספק חליצה ג"כ הבן ספק חלל והניח המשל"מ בצ"ע, והשו"ע השמיט הדין הזה משום דודאי סובר כדין הרמב"ם בזה, אבל הרמ"א הוסיף על השו"ע או ספק חליצה וגם על הרמ"א הקשה דבדרבנן הלכה כדברי המקיל, והב"ח מחלק דאם בא עלי' בזנות הולד ספק חלל ובנשא אותה הולד מותר ועל זה ג"כ תמה עליו דודאי הולד הנולד מספק חליצה כהן גמור הוא ואסור לטמא למתים ואין חילוק בין נולד מזנות או מנשואין וכן עיקר עכ"ל

השמטה למס' נזיר בפרק כהן ונזיר (אחר סימן רנ"ג

) איתא בגמ' (פסחים פ' ע"א) איתמר היו ישראל מחצה טהורין ומחצה טמאין אמר רב מטמאין אחד מהן בשרץ כדי שיהא רובא טמאים, ופריך שם ויטמאנו במת, ומתרץ מדחהו אתה מחגיגתו עכ"ל הגמרא שם, הרי למדנו דחששו חכמים דאם. צריך להטמאות שיטמאו מי שיש לו טומאה קלה כדי שלא נדחהו מחגיגת הרגל, וכן קייל"ן דישראל מוזהרין גם על טומאת נבילות ביו"ט כדכתיב ובנבלתם לא תגעו, וכתב הרמב"ם ז"ל טעמא של דבר כדי שלא יתבטל מקרבנות הרגל והיינו ראייה שמחה וחגיגה דאי אפשר לעשותם בטומאה, אכן אינו לוקה בשביל זה כמו שכתב השאגת ארי' דכיון דהטעם הוא שלא יעבור על עשה של קרבנות החג אי אפשר שיהא הגורם לזה חמור מהמבטל עשה עיי"ש, ולפי זה לענין מת מצוה יש ג"כ חילוק בזה לפענ"ד דאם פגעו שני בני אדם ביו"ט במת מצוה ואחד כבר טמא ואחד טהור בודאי יטפל בזה הטהור, ואפילו אין שניהם כהנים נפמ"נ דזה בלא"ה לא יוכל לקיים קרבנות החג מחמת שהוא טמא ולמה נטמא עוד אחר בחנם, ועוד משכחת לה כגון שני בני אדם טהורים פגעו ביו"ט במת מצוה והאחד כ הביא עולת ראייה וחגיגה א"כ כבר יצא, ואחד לא הביא עוד בודאי מטמא זה שכבר הביא דקייל"ן דראיה וחגיגה כבר פטרו א"ע בפעם אחת, ואף דמבית קרבן שמחה הוא בכל יום ויום מימי הרגל, מוטב שיטמא זה שכבר יצא ידי שני הקרבנות ולא זה שלא יצא עדיין ידי כל השלשה קרבנות, ועוד משכחת לה ששניהם היו טמאים אכן אחד יטהר בקרוב ויהי' בידו להביא קרבן שמחה בימי החג, ואחד נטמא כבר היום ולא יהי' יכולת בידו להביא כלום ג"כ מוטב שיטמא מי שיש בידו עכ"פ לעשות מצוה אחת, ואף דקרבנות חגיגה וראיה לא יוכל לקיים כיון דלא חזי בראשון אין לו תשלומין בשני עכ"פ מצות שמתה יהא בידו לקיים ודבר זה פשוט וברור, לכן תמוה לי למה לא נתבארו בגמרא חלוקות אלו אפילו לישראלים ולא לכהנים דוקא ודבר זה יותר שכיח וצ"ע, ומה דאיתא בגמרא מדחהו אתה מחגיגתו ולא קאמר ג"כ מעולת ראיה ומשלמי שמחה, אפשר נמי דחדא מינייהו קאמר והה"ד מאידך, אבל נראה לי ללמוד מזה אפילו באופן אחר שאין עליו אלא חובת קרבן מהג' קרבנות שנוהגים ברגל ג"כ צריך לדקדק שלא תדחהו אפילו מאחת מהן, וממילא למדנו דה"ה לענין מת מצוה אפילו שכבר קיים אפילו שני הקרבנות ולא נשאר עליו אלא קרבן אחד ג"כ מחויבים אנו לבלי לדחותו ויתקיים ע"י זה שאין ביכולת לסיים אפילו אחת מהן וברור: