אשר לשלמה צד

אם אמר חוב שי"ל על פ' כשיבוא לידי אקדשנו או אתננו לצדקה חייב להשלים דבריו וכו' ע"כ. והן הן דברי הרא"ש שהביא רבינו הטור בחו"מ סי' רי"ב. והתם לא שייך לתרץ כדברי הרב. ואולם לדברי הסמ"ע אתי שפיר. דשאני ההיא דלא בא ממילא ומחוסר גבייה וכמבואר בפרישה

וחזיתיה להרב עין משפט חיו"ד סי' ז' שפירש בדברי מר"ן דלא כהסמ"ע וזל"ה ולפ"ז צ"ל דהכי פירש הב"י והכ"מ דברי הרמב"ם דיהיה הקדש פירושו דעכשיו מקדישו לכשיבוא בעולם שיהיה הקדש ואסר חפצה אנפשיה מעכשיו ובזה אין שייך חייב לקיים דברו דלא הטיל עליו שום חיוב בדברו לקיימו אלא הטיל שם הקדש על החפץ וכיון שאינו מוקדש ממילא לא אמר כלום ואין שייך חייב לקיים דברו אלא במאי דשייך דבדיבורו רמי עליו לקיימו וכדכתיבנה דהיינו במא דאמר אתנהו לצדקה וא"כ הכי כוונת הרמב"ם לדעת הכ"מ והב"י אע"פ שאינו מתקדש וכיון שכן כשאמר יהיה לא אמר כלום ה"ז חייב לקיים דברו כלומר במאי דרמי עליו חיובא לקיים דברו דהיינו במאי דאמר אתנהו לצדקה דנתחייב הוא גופיה בדיבורו ובמה שסיים הש"ע דאם אמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים דזכו בהם העניים כבר פירש הא גופיה בכ"מ דכוונתו לומר יתן לעניים כלומר האי לעניים דהכא אין פירושו דעכשיו מקדישו לעניים אלא צוה לבניו מה שיוציא אילן זה יתן לעניים ומלשון צוה נדייק הכי דאי כוונתו דעכשיו מקדישו לעניים אין שייך לשון צוה דצוה משמעותו דצוה להם לעשות וכשמוקדש מעכשיו אין על היורשים לצוותו להם דכבר הדבר עשוי ועומד אלא הודעה בלבד הוא דצריך להודועי שכבר הקדישו לעניים והו"ל למימר אם אמר וכו' ע"כ

אתה הראת דהגם דהרב פליג אהנך רבוותא מור"ם והסמ"ע והכנה"ג דס"ל דדעת מר"ן דיהיה לעניים הוי לשון נדר. ואיהו ס"ל דיהיה הוי פירושו דמקדישו עכשיו ולא הוי נדר. מ"מ מודה בלשון ינתן לעניים דהוי נדר ופירש דבזה איירי מר"ן כמ"ש אם צוה השכיב מרע וכו' זכו בהם העניים

קושטא הוא. דאהמ"ר דוחק הוא בעיני. דאיך נוכל לומר דהאומר ינתן לעניים הוי לשון נדר והאומר יהיה לעניים לא הוי נדר. דאם בלשון ינתן לעניים דהוי משמעותו ע"י אחרים קאמר הרב דהוי נדר. כ"ש לשון יהיה לעניים דהוי נדר. והגם דאינו מתקדש משום דהוי דשב"ל מ"מ חייב משום נדר. דלעולם לא גרע לשון יהיה לעניים מלשון ינתן לעניים. והילך מ"ש הכנה"ג חו"מ סי' רי"ב הגה"ט אות ל"ג וז"ל ומדברי מהריב"ל בח"א סי' נ"ט מוכח דחלוקת יהיה קדש עדיף מתנתן או לפחות יש ספק בדבר שהרי הוא ז"ל הכריח דהרמב"ם סובר דינתן חייב לקיים משום נדר מפני שכך הביא הנוסחה רבינו בעה"ט ז"ל והוצרך להכריח שהיא הנוסחה האמתית ואם חלוקת יהיה קדש לא עדיף מתנתן או לפחות יש ספק בדבר אפי' לנוסחת הה"מ מוכרח לומר דהרמב"ם סובר דתנתן חייב לקיים דברו משום נדר דכיון דס"ל דיהיה קדש דהוי דומה בדומה לתנתן חייב לקיים דבריו. ע"כ

עוד כ' שם וז"ל ומפני שראיתי אני רבים לוחמים על הרמב"ם ועל רבינו בעה"ט ועל רבינו ב"י אציגה נא הנלע"ד בדבריהם ז"ל המובן מפשט דברי הרמב"ם ז"ל שאע"פ שהאומר מה שתלד בהמתי קדש מה שתעלה מצודתי קדש מה שתוציא שדה מן הפירות קדש לא אמר כלום דאין אדם מקדיש דשב"ל ומשום נדר ליכא כיון שלא נדר לעשות כן אבל האומר יהיה קדש או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה אע"פ שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה"ז חייב לקיים דברו משום דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה וכל כך הוא האומר יהיה קדש או יהיה אסור או אתננו לצדקה כמו הרי עלי להקדישו הרי עלי ליתן לעניים וע"פ זה סיים רמב"ם ז"ל את דבריו וכ' הואיל והדבר כן אם צוה אדם כשהוא שכ"מ ואומר כל מה שיוציא אילן זה ינתן לעניים זכו העניים כלומר כיון דבבריא אתן חייב משום נדר בשכ"מ שאמר ינתן חייב דכל כך הוא ינתן בשכ"מ כמו אתן דבבריא דבבריא צ"ל אתן ואם לא אמר אתן אלא תנתן דמשמע ע"י אחרים לא אמר כלום כי הוא אינו מחייב את עצמו ולאחרים אין להם בנכסיו כלום אבל בשכ"מ ינתן הוי כמו אתן כי הוא מצוה את בניו אחריו שיתנוהו לעניים וכו' עש"ב

באופן דממה שכתנו נתבאר דמ"ש מר"ן בס"ז אם צוה אדם וכו' או שכר בית זה לעניים היינו באומר ינתן לעניים. וכדפירשה רבינו בעה"ט והב"י ושאר רבוותא הנ"ז

והנה מ"ש מר"ן זכו בהם העניים. הא ודאי דאין כאן זכייה גמורה. אלא שחייב לקיים. דברו שכ"ב רבינו הב"י להדייא וז"ל אבל כשאמר פירות דקל זה אתן לעניים נדר הוא שנדר וחייב לקיימו מטעם נדר לא מטעם שזכו בו העניים. דהא ודאי אינם זוכים בדשב"ל. עכ"ד הב"ד למעלה

וחזיתיה להרב מחנה אפרים ז"ל הלכות צדקה סי' ב' שכ' דמכאן משמע דבדבר שבא לעולם זכו עניים זכייה ממש אלמא ס"ל למר"ן דגם בהקדש עניים אמרינן אמ"ל כמס"ל ואלו בסי' קכ"ה כ' הב"י עמ"ש הטור דאם אמר הולך מנה זה לפ' עני דאינו יכול לחזור משום דאמ"ל כמס"ל דאשגרת לישן הוא דנקיט דלא אמרו הכי אלא בהקדש בד"ה אבל בהקדש עניים דין הדיוט יש לו ע"ש. ולדברי הרב. דברי הב"י פלגן בהדייהו

ואהמ"ר לדידי חזי לי. דדברי מר"ן דסי' רי"ב סובבים אל מ"ש בסי' קכ"ה דלא מיקרי גבוה אלא ענייני ההקדש אבל הכא לגבי עניים לא שייך לומר אלא נעשה נדר. ואשמועינן הכא דלא נימא דמדברי הרמב"ם ז"ל הללו שכ' זכו בהם העניים נשמע איפכא ונימא דגם בהקדש עניים גבוה מקרי ולזה קאמר זכו העניים והט' משום דאמ"ל כמש"ל. לזה מר הוא דקאמר דאין כאן אלא חיוב מטעם נדר ולא מטעם שזכו בו העניים. והאי זכו עניים דנקט הרמב"ם לאו דוקא הוא. והראיה לזה דאמרינן דהאי זכו לאו דוקא. דהא ודאי אינם זוכים בדשב"ל. וא"כ מוכרח הוא לומר דהאי זכו ל"ד. וא"כ אין לך ללמוד מהאי לישנא דזכו דגם בעניים אמרינן אמ"ל כמס"ל. שהרי בלא"ה מוכרחין אנו לומר דאין כאן זכייה גמו'. ובזה אתו שפיר דברי מר"ן אהדדי ולאו סתראי נינהו. וכ"כ הב"י גם בסי' רמ"ג וז"ל ומ"ש ואם המקבל עני אינו יכול לחזור בו דאמ"ל כמס"ל אין דברי רבינו מכוונים דלא אמרינן אמ"ל כמס"ל אלא לגבי הקדש וכו'. ע"כ: