אשר לשלמה עו

רי"ח שנדר ע"י מעשה שהעלילו עליו אומדנה דמוכח יש שנשבע גם על העשוי כבר ויפסיד גם הקרן כי כל אשר לאיש יתן בעד נפשו. ולא כמ"ש הט"ז דבשביל מורה הסכנה לא נתכוון להפסיד הקרן כ"א מניעת הריוח. אבל ההיא דסי' ר"י איזה אומדנא דמוכח יש בה דמ"ש שלא יעשה נישואין ר"ל שלא תהיה לו לאשה

שוב מצאנו למהרשד"ם עצמו ז"ל חיו"ד סי' צ"א שכתב שלא להוסיף על הלשון מכח האומדנה. והביא ההיא דהרשב"ץ שהביא הב"י סי' רי"ח ותמה על ראיותיו ובא לכלל ישוב וז"ל. אלא שאני אומר שגם בכאן הלשון סובל הכוונה שלא למכור וההוכחה גדולה עד מאד עד שמוכרח לפרש כי כן נשבע שלא יעשה יין למוכרו כו' ולשון עצמו מושך עצמו ואחר עמו כמו לא לנצח ישכח אביון וכו' וכן הכא שלא לעשות ולא למוכרו ליין אלא שקצר ואע"פ שאין דרך ב"א לדבר כן כיון שמוכרח מכמה צדדים יש לנו לפרש כן. וא"ת א"כ שפירוש דבריו שלא לעשות יין ולא למוכרו ליין א"כ היה אסור לעשות יין אפי' לשתות. לזה מספיק הוכחה שכוין שלא נשבע אלא מחמת העלילה והעלילה לא היתה אלא לפי שהיה מוכר אמרינן שלא כיון שלא לעשות יין למכור ושלא למכור שום יין אפי' שלא עשהו וכו'. יע"ש

גם הרב ש"ך בנקודות הכסף השיג על הט"ז וז"ל הקשה על הרשב"ץ והמחב"ר ולא קשה מידי דלא קי"ל כשמואל דבעינן פיו ולבו שוין אלא בגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת שעורים. אבל הכא הא קאמר שלא יעשה למכור א"כ קא חזינן דאפי' בדיבור קפיד אמכירה וא"כ אזלינן בתר הכוונה. ויעשה הוא לאו דוקא. ע"ך

מעתה דעת מר"ן לא מיכריעה אי ס"ל דמוסיפין על הלשון מכח האומדנה דאע"ג דפסקיה לדיניה של הרשב"ץ ומצאנו לרשד"ם חו"מ ומהר"י הלוי שכתבו בפשוט דדעת הרשב"ץ דמוסיפין על הלשון מכח האומדנא וכמש"ל משמם. לעומת זה מצאנו רשד"ם עצמו יו"ד ונקודות הכסף שכתבו דשאני ההיא דהרשב"ץ דהלשון סובל על צד הדוחק ולכך מכח האומדנא אנו דוחקים את הלשון

ואם כנים אנחנו בנ"ד שחכמי התק' שפתותיהם דובבות ניכוי שו"ש וכבר כתבנו דלשון זה יורה דלא דברו חו"ר התק' כ"א על מי שכותבין עיקר ותוס' ומתון על רביעים ולא ע' מי שכותבין סך מסויים. אם כן נדון דידן שראובן ואשתו שהם מתושבי טיטואן שכותבין ח"י מאות סך מסויים הוי פלוגתא דרבוותא דלמ"ד דמוסיפין על הלשון מכח האומדנא א"כ גם על אלו שכותבין סך מסויים תקנו הגם דלא משמע מהלשון ונכנסו ראובן ואשתו הנז' תחת כנפי התקנה החדשה הנז' יען שכאן נמצאו וכאן היו דרים פה בזמן התק' הנז'. והבחירה ביד ראובן או לחלוק או לפרוע הכתובה [לצד שצדדנו כיון דלמילי דאיסורא וכו' וכמש"ל בתחי' דברינו] ולמ"ד אין מוסיפין הרי ראובן הנז' אחוז בחבלי תקנת רבותינו הראשונים זיע"א: וכד דייקינן נראה דחכמי התקנה לא תקנו על אלו שכותבין סך מסויים. ואף הסוברים דמוסיפין על הלשון מכח האומדנא. בנ"ד יודו. והיינו טעמא. דכתובות שהם כהאי גוונא הם לא שכיחי כ"כ פה מחז"ק דמעט מזער הם הכותבין סך מסויים. שהרי בבחור ובתולה ולא אחד בהם שכותב סך מסויים. ובאלמון וגרוש ואלמנה וגרושה יש ויש ורובם על רביעים וכבר מילתייהו אמורי בכולי תלמודא מילתא דשכיחא גזרו בה רבנן. מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן

והגם שהרד"ך כתב דלא מיקרי מילתא דלא שכיחא אלא שיהיה הדבר פלא ולא יכול להעלות על לב לשערו. הרי מהר"י טאיטאצאק ומהר"י בי רב ז"ל חולקים עליו וכמ"ש מהרשד"ם חו"מ סי' רכ"ח שמהריט"ט כתב למוהר"י בי רב והסכים לדעתו. גם הכנה"ג ח"מ סי' רכ"ה בהגה"ט אות ט"ל כתב וז"ל דמהר"י אשכנזי בתשו' כ"י כתב דמהר"י קולון בשורש ז' חולק עליו וסובר דאע"פ שלא יהיה הדבר פלא אלא דלא שכיח טובא אמרינן מילתא דלא שכיח לא אתנו עלה ואין דברי הרד"ך עומדות בפני מהריק"ו ע"כ. ונראין דבריו עכ"ל. גם הרב שער אפרים סי' ס"ח כתב וז"ל והנה פליאה בעיני דבר זה הפלא אשר כתב הרב מהרד"ך כי במחי' מקדושת תורתו לא זו הדרך כי לפי דבריו בעצמו קשה שכתב דלא נקרא מילתא דלא שכיחא אלא דבר הפלא שלא יוכל להעלות על הלב לשערו וכו' א"כ לפ"ז קשה הגמרא שמביא לפני מהא דמצא בתוך התרנגולת בצים גמורות דמיקרי מילתא דלא שכיחא לא גזרו וכו'. ושם אינו דבר פלא שלא יוכל להעלות על לב ואדרבא זהו כמעט מצוי אף שבודאי אינו מצוי כ"כ דעכ"פ מיקרי מילתא דלא שכיחא. אבל מ"מ אינו שם דבר הפלא ופלא כלל אלא ודאי שיש חילוק בין מילתא דלא שכיחא לאונסא דלא שכיח. כי מילתא דלא שכיח מיקרי אף שאינו דבר פלא ואפ"ה לא גזרו וכו' וה"ה משכנתא וכו' ומשא"כ אונסא דלא שכיח הוא דבר פלא דוקא שלא יוכל להעלות על הלב כי בעצמו הוא לא שכיח וזהו גבי שומרים דחייבים בפשיעה ובגניבה ואבידה שיכול לשמור עצמו. ומשא"כ באונס דלא שכיח. וא"כ מ"ש בגמרא גבי עובדא דשומשמי דרבה פטרי קשה למה הלא קבל עליו כל אונסא דמתייליד מאי אמרת לפי דלא שכיח קשה הלא כל אונס לא שכיח לכן מפרש הרמב"ם שזה האונס הוא דבר פלא ולא יוכל להעלות על הלב לשערו דבר זה הפלא וזהו מיקרי אונס דלא שכיח. ומשא"כ מילתא דלא שכיחא הוא לענין אחר וזהו ברור לענ"ד. ועי' במהרשד"ם חו"מ סי' ש"ן שכ' גבי שטרי ערכאות שפסולים מן התורה ולא הוכשרו אלא מתק' דרבנן ואיכא מאן דאמר דלא תקנו אלא בשטר מכר אבל בשטר צוואה והודאה ומחילה וכיוצא לא תקנו בהם דאפ"ג דנראה שאין חילוק בין שטר מכר לשטר אחר כיון דזה וזה אינו אלא לראיה. אפ"ה י"ל ששטר מכר מצוי מאד וצריך ראיה ביד הלוקח לעולם ומפני תיקון העולם תיקנו שיועיל שטר מכר העשוי בערכאותיהם. אמנם בשאר שטרות דלא שכיחי כולי האי לא תיקון ויש כיוצא בזה הרבה. ע"כ. ועי' מהרשד"ם חו"מ סי' רכ"ח

הרי לפניך חבל נביאים כולם מתנבאים בסגנון אחד דלא כהרד"ך ז"ל דאונסא דלא שכיח לחוד. ומילתא דלא שכיח לחוד ולא ראי זה כראי זה. כי טעם אונסא דלא שכיח הוא משום דאמרינן דאונס כזה לא אסיק אדעתיה ולהכי צריך שיהיה הדבר פלא ולא יוכל להעלותו על לב לשערו. אבל מילתא דלא שכיח לאו היינו טעמא משום דלא אסיק אדעתייהו דרבנן. אלא דדרך החכמים היא שלא לחוש לתקן במילתא דלא