אשר לשלמה סט

יחד דשמעת מינה דבעי קנין. אבל אי אמר מהיום והוא באחד לא בעי קנין כיון דהוי שכ"מ. וע"פ יסוד זה ייחס סברא זו גם להטור והש"ע סי' ר"ן ס"ט ובזה מצא מקום לפרש הגהת מור"ם על הש"ע בס' הנז' כי פי' הסמ"ע לא ערב אל לבו. אחד הרואה בתשו' דסי' קכ"ח מכלל דבריו מוכח למבין דהדר ביה מפני שלא ראה לשום אחד מהפוסקים שיכתוב כן לדעת הרמב"ם

ובעיניך תראה בתשו' סי' קל"ב איך תפס להביא ראיה מדברי הרמב"ם באחת ועלתא לו במושלם דבעי קנין וממילא דהדר הוא שכן ראוי להיות חוזר. וממוצא דבר הרי הוא כמבואר ד"ה הגיד מרדכי סי' יו"ד דתפס סברת הב"ד דסי' קכ"ג וקכ"ח במושלם דהרמב"ם והטו"ר והש"ע סברי דבשכ"מ דאמר מהיום או מעכשיו לבד דלא בעי קנין. זוהי סיבה מפני שלא עיין יפה בתשו' דסי' קכ"ח וגם ראה ההיא דסי' קל"ב וכו' את"ד. ועי' מחנה אפרים ה"ל זכו"מ סי' מ"ו. ודון מינה ואוקי באתרין שהזמן גרמא דהוי כמהיום דלא סגי בלא קנין

והן אמת שמצאתי להרבנים מהרמ"ע ומהרש"א ומוהריב"ם הובאו דבריהם בבאר מים חיים לרב אד'א ז"ל דף ל"א. וד' מלכים הללו בהסכמה עלו לדברי מהרש"ך שכתבו משמו שאם כתב לבסוף כל הדברים הנז' צוה המצוה מ"מ לשון זה מהני לבטל לשון מעכשיו והכל הולך אחר התחתון ולא נחלק אדם בדבר זה מעולם יעו"ש. ולפ"ז בנ"ד הגם דנימא דאף בכה"ג הוי הזמן כמהיום הרי הזמן נקיט ברישא ואחריו כתוב ב' פעמים לשון מצוה מ"מ

אלא דאכתי לא פלטינן מפלוגתא דרבוותא דההיא דרשד"ם ומהר"ם אלמושנינו דסי' שי"ו מיירי בכותב לבסוף כל הנז' צוה מ"מ. והכנה"ג סי' רנ"א בהגה"ט אות ו' כ' מתנה שכתוב בה בתחילה מעכשיו ולבסוף כל הנז' צויתה מ"מ קיימוה מהריב"ל ס"א וס"ג ומהרש"ח ח"מ סי' ק"ח אבל הרשד"ם בטלה והראד"ב סי' ר"א ומהרש"ח בסי' ל"ד כתבו שדברי הרשד"ם נכוחים למבין ע"כ. ומן התימה על הרבנים הנזכר' שכתבו דדבר זה מוסכם ולא נחלק אדם וכו'. ובעיניך תראה החולקים על מהרשי"ך

איברא דחזיתיה להנמק"י בפי' מ"ש שכ' וזל"ה אבל אם לא כ' בו מהיום בפ' אע"ג דכתב לו שטר ויש בו זמן ואע"ג דקי"ל כר"י דאמר זש"ש מוכיח עליו דהו"ל כאלו כתוב בו מהיום אע"ג דבעלמא אמרינן הכי. משום דהכא איכא למימר דזמן לא כתבו כדי להקנות לו מהיום אלא אדרבא כדי לגרוע כחו דאי כ' לאחר בתרא לקני והוא לא לקני ומשו"ה כ' בו זמן כדי שנדע שזה היה ראשון דהא קי"ל דייתיקי מבטלת דייתיקי הלכך אם לא כתב לאחר ואין בו קנין קונה לאח"מ ואם יש בו קנין לא קנה ע"כ. והביאו הב"י בק"י סי' ר"ן

ונראה דאתיא ההיא דהנמק"י כההיא דהרמ"א שהביא הטור בסי' רנ"ח דדוקא בכותב נכסיו לאחר מותו כיון דהמיתה מבוררת הזמן מה צריך לכתוב שום זמן בשטר ע"כ להקנות לו מאותו זמן אבל בכותב נכסיו לבנו לאחר ל' יום דצריך לברר הזמן השטר לברר הני ל"י מאימתי מתחילין אין לומר זש"ש מוכיח עליו ע"ש ופסקו מור"ם בהגה שם

ואם כנים הדברים הרי מר"ן בתשו' הישנות סי' י"א כ' שלא נמצא מי שסובר כאן אלא הרמ"א שהרי הרמב"ם חולק עליו וגם הרא"ש בתשו' וכן דעת כל הפוסקים שסתמו דבריהם ולא חילקו בכך. את"ד ע"ש. אכן משמעות דברי מר"ן בב"י הם סותרים לדבריו בתו' שהרי כ' על דברי הרמ"א וז"ל נ"ל שאין זו טענה חדא דהא גם בכותב נכסיו לפלוני לאחר ל"י איכא למימר מה צריך לכתוב שום זמן בשטר דהו"מ לכתוב הכי נכסי נתונים לך ליום פ' והיה זמן הנתינה מבורר בלא כתי' זמן השטר ע"כ. משמע מדבריו דלא פליג אהרמ"א בעיקר החילוק דהיינו היכא שצריך לכתוב הזמן בהכרח לאיזה סיבה דלא אמרינן זש"ש וכו' ולא פליג עליו אלא במאי דקאמר הרמ"א בההיא דלאחר ל"י שהוא צריך כדי לברר הל"י ע"ז כתב מר"ן דגם בזה אינו צריך שהרי יכול לומר ליום פ'

ופוק חזי מ"ש הש"א סי' כ"ט וזל"ה ואתה תחזה למר"ן הכ"מ בפ"ח מהג' הא' כתב לחלק בהאי דינא בין דינא דהוי יתר להיכא דאצטריך לגופיה וכן מוכח דהכי ס"ל גם ממ"ש בב"י סי' רנ"ח במה שדחה דברי הה"מ וכמ"ש ה' בית דינו של שלמה ח"מ סי' ג' וכן מוכח גם מטענתו על דברי הרמ"א בב"י דהוא מודה בעיקר חילוק הרמ"א. ומ"ש הסמ"ע והכנה"ג אות י"א דמפני קושיית מר"ן בב"י השמיט בש"ע סברא זו היינו לומר סברת הרמ"א בההיא דלאחר ל"י דאהא הוא דקשיתיה. אבל עיקר החילוק הרי כבר אמור בש"ע במה שהעתיק דברי הרמב"ם דמשם ראיה דליכא למימר זש"ש מ"ע אלא כי הוי יתר וכמ"ש בכ"מ ובב"י וכנז'. את"ד

ודבריו אמו"ץ דממ"ן אין כוונתם לומר דמר"ן השמיט עיקר החילוק אלא כוונתם אמאי דאמר הרמ"א בההיא דלאחר ל' יום שאם שלטה עיניהם דרבנן הסמ"ע והכנה"ג בתשו' מר"ן הנז' למה לא כתבו דלהכי השמיטה בש"ע משום דס"ל למר"ן בההיא תשו' דדעת הרמ"א יחידאה היא ואין כאן דעת כל הפוסקים ואם נעלמה מהם ולכך כתבו משום דקשיתיה בב"י השמיטה בש"ע. הרי מב"י מוכח דאעיקר הדין לא קשיא ליה ולא מידי. ובפרט שהכנה"ג הזכיר תשו' זו באות ח' ואפ"ה לא כ' דמשום תשו' זו השמיטה. א"ו דכוונתם דלא השמיט אלא ההיא דלאחר ל"י אבל עיקר החילוק הרי הוא כמבואר בדברי הרמב"ם שהביא בש"ע וכמו שהוכיח כן מדברי הרמב"ם מהר"י צייאח הובאו דבריו בתשו' מר"ן הנז'. ולפ"ז הכי נקיטינן דקבלת הקדמונים לא היתה כ"א על הכרעתו בב"י ובש"ע לבד כמש"ר לרבותינו מוהריב"ע ומוהריב"ץ ז"ל. שכ"כ. ובפרט דמור"ם דקבלנו הוראותיו היכא דלא פליג אמר"ן בב"י ובש"ע פסקה לההיא דהרמ"א. וא"כ בנ"ד דאיכא למימר דאצטריך לגופיה לידע אם חזר מהו דייתיקי קמא ומהו דייתיקי בתרא וכמ"ש הנמק"י ולא סגי בלא"ה לא אמרינן זש"ש מע'

עוד לכה נא אתי אל מקום אחר דהנה כ' הב"י. סי' רנ"ח מחו' א' כ' הרשב"א שלא אמר ר"י זש"ש וכו' עד וכן כתוב בתשו' להרמב"ן סי' ו' עי' במוהרי"ק שו' צד' ע"כ. והביאו מור"ם וז"ל והא דאמרינן זש"ש מ"ע היינו שצוה הנותן לכתוב זמן או שצוה לעדים לעשות שטר מעלייא. אבל צוואה שלא נכתב בה זמן רק לזכרון בעלמא א"א זש"ש מ"ע ע"כ. וכ"כ הנמק"י בפ' י"ן