אשר לשלמה סג

שאמר תנו וכו' בנדון זה ג"כ כיון שנתן לה מזונות במת' ויש לה מזונות בתנאי ב"ד ידה על העליונה רצתה משום תנאי ב"ד אוכלת רצתה משום מתנה אוכלת וכו' ואם ישאל השואל הרי הרמב"ן והרשב"א הסכימו דדוקא באומר תנו מנה וכו' וא"כ בנד"ד ג"כ כיון שאנו דנין לשון צוואה זו שהיא מתנה נאמר יהיו לה מזונות משני צדדים אחד משום כתו' וא' משום מתנה. י"ל דהתם הוא במי שחייב מעות ונותן מעות די"ל כיון שפי' שבמתנה נותן אין הראשונים בכלל. אבל בנד"ז שהוא חייב כבר במזונותיה והמתנה היא המזונות ההם הרי הכל הוא על ענין א' וי"ל שגם החיוב הרא' נכלל במתנה זו וכו' ועי"ל שבלשון צוואה זו לא אמר בפי' אני נותן לאשתי במתנה מזונות עד זמן פ' שיהיה משמעות דבריו שכל מזונות הזמן ההוא יהיה מתנה אבל אמר שהוא נותן שתהיה ניזונית כל הזמן ההוא ואפשר שנכלל בזה החיוב הרא' עכ"ל בק"י מבוא' להדייא בדבריו דמדמי האומר אני מניח או יטול וכולהו לישני דהוו לשון מתנה לאומר בפי' אני נותן במתנה שהסכימו בו הרמב"ן והרשב"א דבכולהו נוטלן ונוטל את חובו ודוקא באומר תנו וכו' הוא דאמרי' ידו עה"ע. אלא דיצא הרב לידון בדבר חדש בחילוקים דשייכי לנדון דידיה כאשר עיניך תחזינה

ומעתה בין תבין מ"ש מור"ם אח"כ וז"ל מי שאמר בתו תטול בנכסיו כו"כ ולא הזכיר לצורך נישואיה נוטלת המתנה מלבד עישור נכסים שלה. ב"י סי' ר"ן בשם הרשב"א ע"כ והט' דכיון שאמר לשון תטול דהוי לשון מתנה הוי כאומר אני נותן במתנה בפי' שכתבנו לעיל דלשון תטול לא הוי כאומר תנו. והרב משה"א סק"ו הבין דברים כפשטן דדוקא באומר אני נותן במתנה בפי' אבל לשון תטול ותחזיק וכיוצא לא הוי אלא כאומר תנו ולפיכך הקשה דמ"ש מאומם סתם לאשתי דאינו רק ידה עה"ע וכו' ע"ש. וליתא לע"ד דשאני התם באומר תנו אבל הכא דאמר תטול הוי כאומר אני נותן במתנה וכמ"ש

ובזה יערב לך ותבין דברים כפשטן בשתי תשובות דהרשב"א דלכאורה פלגן בהדייהו חדא הא דכתבינן לעיל שכתב הב"י בסי' רנ"ג וסי' רפ"א שכתב מסתברא שאין לזה אלא או ר' זוז או חלק ירושתו שאם רצה האב ליתנה לו יותר על חלקו למה כתב לו מחמת ירושה. מפשטן של דברים נראה דכוונת הרשב"א היא שאם כ' שהוא נותן לגדול ר' זוז ושתק ולא כ' מחמת ירושה הוה אמינא דנוטלה יותר על חלקו ולפ"ז ס"ל להרשב"א כהרא"ש דבאומר לבני סתמא מתנה נתן לו יותר מן הראוי לו. ואלו הה"מ הביא משמיה דהרשב"א להפך והביא לשונו הרב"י סמוך ונראה וזל"ה הרשב"א כ' וכו' ואפי' בבע"ח אם אמר תנו ר' זוז לפלוני וכו' וכן נמי אין אומרים דנוטלן ונוטל את חובו אלא נוטל את חובו מתוך המתנה ונוטל המותר משום מתנה עכ"ל וכ"כ ר"ש דכל היכא דלא אמר בראוי לו ולא אמר בבכור ידו עה"ע ועיקר עכ"ל הה"מ. הרי להדייא בדברי הה"מ שהרשב"א ס"ל כרשב"ם ולפ"ז דברי הרשב"א סתראי נינהו. וה' גד"ת בסוף שער נ"ט הקשה דברי הרשב"א אהדדי ולא בא לכלל ישוב. ולדברינו ניחא דההיא דהרשב"א באומר אני נותן. וההיא דהה"מ משם הרשב"א באומר תנו. ומן התימה על ה' גד"ת שסמוך ונראה זכר ש"ר את תשו' הריב"ש דסי' ת"פ ולא בא לכלל ישוב כמ"ש

וראיתי להרב ד"ן סי' מ"א שכ' משם חכם אחד שהקשה דברי הרשב"א אהדדי ותירץ שמ"ש הרשב"א שאם רצה האב ליתנה לו יותר על חלקו למה כ' מחמת ירושה. אין הכוונה שכ' מחמת ירושה ולא כ' סתם אלא פירושו למה כתב לו מחמת ירושה ולא כתב לו בתורת מתנה להדייא. והביא לזה כעין ראיה ממ"ש הריב"ש בס' ת"פ וז"ל הרי הרמב"ן והרשב"א הסכימו דדוקא באומר וכו' עד נוטלן ונוטל את חובו. וקלסיה ה' ד"ן משום דחובה עלינו לפרש אפי' יהיה בפי' דחוק דלא תיקשי מדידיה אדידיה כ"ש שאינו דחוק כ"כ ושוב הקשה לפי' זה דאמאי מסיק הרשב"א למילתיה שאם רצה וכו' למה כ' לו מחמת ירושה. הול"ל שאם רצה היה כותב בפי' בתורת מתנה וכו' והמתיק דברי החכם הנז' ע"פ דרכו. ומן התימה על הרבנים הנז' דנחתי לישב דברי הרשב"א בדברי הריב"ש ואפ"ה הוצרכו לידחק שאין הכוונה שכ' מחמת ירושה ולא כ' סתם. וכמדומה לי שלא ראו דברי הריב"ש במקומם אלא בב"י ולכן סברי מרנן דדברים כפשטן. אבל על הרב גד"ת א"א לומר כן שהרי הביא משם תשו' הריב"ש דברים אשר לא זכר שר מר"ן בב"י ועי' להכנה"ג סי' רנ"ג בהגב"י אות כ"ז שהאריך ע"ש. ואין הזמן מסכים להאריך בזה. וכשאפנה אשנה פרק זה בע"ה

אלא דלפ"ז קשייא לן טובא. דלמה הוצרכו הרמב"ן והרשב"א ומור"ם לומר אני נותן במתנה והלה באני נותן לבד סגי. אך באה"ע סי' ק"ט כ' מור"ם וז"ל ואם אמר בפי' תנו לה במתנה נוטלתן לכ"ע לבד מקו' ריב"ש סי' ת"פ ע"כ. עוד קשה דמ"ש יטול וכולהו לישני דהוו לשון מלשון תנו דהא אף תנו הוי לשון מתנה כמ"ש בפוסקים לך נא ראה. ואם נאמר דאף דהוי לשון מתנה הוא גרוע מיטול וכו' ניחא קצת

שוב מצאתי שכיוונתי בדברי הריב"ש לדעת חכם א' הובאו דבריו בחוט המשולש בטור הב' סי' ל"ד אך ה' חלק עליו וס"ל דלשון יטול וכולהו לישני דהוו לשון מתנה לא עדיף מתנו ובכולהו צריך שיאמר במתנה כפשט דברי הרמב"ן והרשב"א ופי' דמ"ש הריב"ש ואם ישאל השואל וכו' לא אמר דברים אלו אלא כנגד מי שאינו יודע לשאול אך הריב"ש אינו מקשה שום קושייא שהוא ידע והבין שאין שום שייכות לדברי הרמב"ן עם הנדון שנשאל עליו. ואחר המח"ר פי' זה דחיק ורחיק ואם קבלה וכו'. והיה בדעתי לשאת ולתת בדברי ה' וכעת אין פנאי

אך את זה חזיתי בעוברי בדברי ה' שכ' וז"ל וגם הרשב"א נראה מדבריו בתשו' דס"ל הכי שהרי בתשו' שכת' משמו נראה דס"ל כהרא"ש שהרי כתב שתטול הר' יותר על עישור נכסי ושם לא אמר אביה אלא תטול בתי ר' סתם ולא אמר שום מלה יתירה וכ' ה' שתטול הסך ההוא יותר על עישור נכסי וה"ז כמו שאמר תטול אשתי מנה ולא אמר בכתו' דס"ל להרא"ש והרמ"א דתטול את שתיהן ע"כ

ואחר המח"ר שהרי תשו' שממנה הוכיח דרשב"א ס"ל כהרא"ש הביאה מור"ם סוס"ח ולפי דברי ה' דברי מור"ם סתרי נינהו וקשייא רישא אסיפא דאיך בתחילת דבריו הכריע כס' רא' שהיא ס' רשב"ם ואחר סמוך כ' תשו' רשב"א דלדברי ה' אזיל בשיטת הרא"ש

ועי"ע מ"ש וז"ל ולכן נראה לי הדרך הישר והנכון