אשר לשלמה מג

אחר דמאחר דגלי דעתיה דניחא ליה באפוטרופוס אלא שרוצה להוציאם מזה וליתנם ביד אחר חוששין לכבודן של ראשונים ואין כח ביד היתום להוציאם מידו וליתנם ביד אפוט' אחר וכן מצאתי למהר"י אדרבי ז"ל בסימן תי"א אחר שהסכים שיכול היורש כשהוא גדול להוציא המעות מיד האפוט' כתב אבל אם אינם רוצים אלא להחליף האפוט' אין הדין עמהם כיון שנתמנה האפוט' ע"י הקהל אין ראוי להעבירו אלא בטעם מספיק וכמ"ש הרמב"ם ז"ל כו' וכ"ש בנ"ד כיון שנתמנה האפוט' ע"י ב"ד הקהל אין יכולין היתומים להחליפו ולסלקו אם לא מטעם מספיק שיראה בעיני הב"ד ע"כ

מ"מ אחד הרואה ולבבו יבין דטעמא קלישא הוא. דמפני כבודן של ראשונים יניח ממונו בידם בע"כ אתמהא. אלא מעתה המפקיד ממונו ביד אחד לשמרו אינו יכול להוציאו מידו. וליתנו ביד אחר מפני כבודו של ראשון. ואף אם קבלה נקבל מפני כבודן של ראשונים כמלאכים הבו דלא לוסיף עלה. ודוקא בשכבר התחילו לנהוג האפוט'. ואולם כאשר יהיה האופן כה"ג דאנן קיימין ביה דלא התחילו לנהוג האפוט'. דיכו' היורש כשהוא איש להוציאם מידם וליתנם למי שיר'. והו"ל כשא' אינשי דעלמא דמוציאין מזה ונותנין לזה. ובפרט דמצינו לרבינו הכנה"ג סי' ר"ץ הגה"ט אות צ"ו דמחליפא שיטתיה ודבריו סתראי נינהו וז"ל רצה היתום הזה להוציא המעות מיד האפוט' זה שמינהו ב"ד וליתן מעותיו ביד אחר אינו יכול. מהר"י אדרבי ז"ל סי' תי"א. ואיני הולמו דכיון דנתנה רשות ליתום להוציא המעות מיד האפוט' מי יעכב על ידו אם רוצה ליטלם מיד האפוט' וליתנם ביד אחר ומה שהביא ממ"ש הרמב"ם ז"ל שאין מסלקין האפוט' בלא טעם מספיק מה ענין זה לזה התם הוא בעוד שהיתום הוא קטן וצריך לאפוטרופוס אין מסלקין אותו בלא טעם מספיק אבל לאחר שגדל היתום ופקע אפוטרופוסותו ממילא למה לא יהא היתום נוטל מעותיו ממנו ונותנם לאחר כגדול שנתן מעותיו לראובן לשמרם וכשירצה נוטלם מראו' ונותנו לשמ' ומי מוחה בידו עכ"ל

האמנם. דא עקא. נפל פתקא. דאיכא ספיקא. דאיכא סהדי. דסתרי אהדדי. שויוה למילתייהו כחוכא. מתוך ההפכה. עזוז אש מלחמה. די'ן גרמ'א. להטה מסביב ותאכל פרי הצדק. ואנחנו לא נדע הישר הולך לחזק את בדקו. למען צדקו. יתנו עדיהן ויצדקו. באופן דאנן לא איתברר לנא. היורש. כשהוא איש. ואי צילא דעתיה דמוריש

מעתה נדעה נרדפה לדעת מהו הדין כאשר יהיה האופן בפלוגתא דרבוותא. או ספיקא דדינא או ספיקא דתרי ותרי. אם האפוט' קיימת א"ל

והנה. ה' מהריב"ל ז"ל. בשניות סי' ע"ו כתב וזל"ה דברי זאת הצוואה הם סתומים וחתומים כי זה האיש ראובן צוה שאשתו תתעסק ותסתחר בכל נכסיו כל ימי חייה ואחר פטירתה יכנס שמעון אחיה במקומה. ואח"כ צוה שיתנו בתו בת יחידאה לבנו של שמעון אחיה כשתגיע לפרקה. ואם הבת היורשת תקח כל הנכסים בנדונייתה כי אין לה אח במה תתעסק ותסתחר כל ימי חייה וא"כ יש לנו לפרש ולומר שכוונת ראובן במה שתתעסק ותסתחר כל ימי חייה בכל נכסיו היינו עד שתגיע הבת לפרקה וכוונתו היא לומר שאם תמות האשה קודם שתגיע הבת לפרקה שיכנס שמעון במקומה אבל בעודה בחיים חייתה ולא הגיעה הבת לפרקה תתעסק ותסתחר האלמנה בכל נכסיו ושמעון אחיה לא יהיה לו עסק בהם או אפשר לפרש ולומר דזה האיש ראובן לא רצה שיתנו הנכסים למי שתנשא בתו אליו בנדונייא בתורת נצ"ב שאם פיחתו וכו' אלא שהיו הנכסים נ"מ ושיהיו ביד אשתו כל ימי חייה. ואחר מיתתה ביד אחיו שמעון ואיברא דאם לכוונה ראשונה נתכוון ראובן. אם היא אינה שוטה כיון שהגיעה לפרקה בת י"ב שנים ויום א' והביאה שתי שערו' יתנו לה כל נכסיה. וכמ"ש הריב"ש ואם היא שוטה כיו' דסתם אפוט' אינו אלא עד שיגדלו. וזאת הנערה כבר הגדילה נסתלקה האלמנה מהאפוט'. והב"ד ממנין לה אפוט' ואם נפשך לומר דדילמא לכוונה שניה נתכוון ראובן שתהיה אפוט' כל ימי חייה אף לאחר שתנשא הבת וכיון דכן הוא דהוייא ספיקא אם נתכוון ראובן לכוונה ראשונה או לכוונה שניה לא מסלקינן לה מספיקא מהאפו' הא ודאי לאו מלתא היא דמסתברא דכיון דאמרינן דאין ב"ד ממנים נשים לאפוט' וכיון דהוייא ספיקא א"כ אין ספק מוציא מידי ודאי וכבר היה אפשר לומר דמהאי טעמא אפי' היכא דנפל ספק בכל האפוט' אע"ג דלאו הוא אשה אלא גברא מסלקינן ליה עכת"ד

עין רואה. דס"ל למהריב"ל ז"ל דהיכא דאיכא ספיקא באפוט' איש או אשה שוין ומסלקינן ליה

ואולם אשכחנא דמחליפא שיטתיה דהרב שם בשניות בתשו' מ"ח וזל"ה הכלל העולה מהדברים דיראה לדעתי הקצרה דזאת הצוואה היא בטלה ולי' בה ממש במה שצוה שלא תטול כי אם עשרה שולטאניש אם לא תלך לדור עם זקנתה בצפת. ועל מה שמנה אשתו אפוט' וצוה שלא יצאו הנכסים מתחת ידה עד שתנשא היתומה ותבא לדור בצפת יראה דדבריו קיימין ואע"ג דלכאורה היה נראה דאפשר לדון ולומר דדילמא הא בהא תליא דכוונתו למנות אפוט' אם תשב בת בנו עמה אבל אם הבת תשב בארץ והנכסים בצפת מה יעשו ביום שידובר בה ואמדינן דעתה דבכה"ג לא היה ממנה אותה אפוט' ולא יהא אלא ספק חזר אפוט' לאביהם של היתו' שהם הב"ד ימנו אפוט' למי שיראה בעיניהם גברא דמהימן וראוי לכך ואיברא דהנך מילי לאו מילי דסמכא נינהו להוציא האפוט' מחזקתה ומשום הכי יראה לי דבמה שצוה שתהיה אפוט' עד שתנשא הבת דבריו קיימין ובמה שצוה שלא תטול כי אם עשרה שולטאניש אם לא תלך הבת לצפת דבריו בטילין וכדאמרן. עכ"ל

הרי מבואר דמספיקא לא מפקינן אפוטרופא מחזקתו ואפי' אשה. ואלו באידך תשובה דסי' ע"ו סבר דמסלקינן ליה אפי' כשהוא איש

וחזיתיה לה' משאת משה סי' י"ד באיש שהקדיש מנכסיו אלף כסף וצוה שראובן יהיה אפו' על ההקדש לחלק פירותיו לת"ח אשר יחפוץ ונתן לו רשו' מספיק למנות במקומו אפוט' אחר ואותו אפוטרופו' יכול למנות אחר עד כמה ומסר הכח והשלטנות לו ולהעתידים להתמנות מתחת ידו לעשות בהם כאדם העושה בשלו. ואחרי כעשר שנים הרשה ראובן את שמעון אחיו בתורת אפוט' וכאשר נפטר ראובן קמו פרנסי הקהל לסלק את שמעון ולמנות אפוט' אחר ובאים בטענה דלא השליטו המקדיש לראובן אלא בעודנו ראובן חי במה שלא פירש המקדיש שיהא כח ראובן יפה בממנה אחרים אף לאחר מיתתו דמן הסתם כל זמן שהוא חי משמע. ושמעון צווח כנגדם