אשר לשלמה רנב

עוד יש להתיר מצד אחר והוא ממ"ש הב"י בסי' נז' מחלוקת ר"י ור"ת בס' אחד בגוף. וס' אחד בתערובת ואח"כ כתב וז"ל ומצאתי כתוב קשה וכי פליג ר"י על התלמוד בכ"מ דאומר ס"ס בדאורייתא. ועוד קשה למה אין כל העדר מותר מכח ספי' דרבנן לקולה שהרי אפי' אי ודאי דרס לא היה אסור העדר רק מדרבנן ונ"ל דלא איירי ר"י אלא דוקא היכא שנודע שדרס הזאב קודם שנתערב באחרים וא"כ כיון שנודע מיד שהיא ספק דרוסה והוא ס' דאורייתא ובאותו פעם לא היה עדיין רק ס' אחד שהרי לא נתערב עדיין ונעשה הספק בודאי וכשנתערב בעדה הוי כמו ודאי דאורייתא שנתערב בעדר. אבל אם לא נודע לנו שדרס הזאב עד אחר שנתערב בעדר מודה מ"ט ס"ס הואיל שכ' הספקות באים יחד מיד כשנולד הס' וכן בכל התלמוד וכן משמע באז"ג ובסמ"ק דלא איירי ר"י אלא שנודע מתחי' שדרס הזאב ואח"כ נתערב וכן משמעות הלשון שכתב הא"ז עכ"ל וא"כ בנד"ד שלא נודע לנו עד אחר שנתערבו אפי' ר"י מודה דשרי מכח ס"ס שמא דרך קנה או דרך ושט. ואת"ל דרך ושט שמא לא זו היא. ואע"ג דד"מ חולק ע"ז וס"ל דאפי' לא נודע הספק עד אחר התערובת לא הוי ס"ס יעו"ש בסי' נז' בד"מ סקט"ו ופסקה בהגה סי' ק"י ס"ט וכ"כ הפר"ח סי' ק"י סקמ"ז בד"מ. ודלא כהב"י. וכתב שכן הסכימו האחרונים ולאפוקי מתשו' משאת בנימין סי' ל"ז שהשיב על הד"מ בזה ואין דבריו נכונים בעיקר הדין עכ' אפ"ה אנו דקבלנו הוראות מר"ן כוותיה עבדינן ואין לנו לזוז מהוראתו ועי' זכ"ל אות ת' ערך תערובת שהביא כמה רבוותא דעבדינן ס"ס בכה"ג הלא המה הראשון אדם ה' בית דוד והשו"ג וה' דבר משה ומהר"ס פנסי המובה בס' שמץ צדקה והביאה ג"כ ה' חיים וחסד סי' מ"ב משם זכ"ל. ועי' עוד לה' זכ"ל אות הנ"ל שכתב וז"ל והשו"ג חזר להשיב אליו בס' ל' ובא באריכות ותורף דבריו הם לומר דאנן קבלנו הוראותיו של מר"ן וכיון דמר"ן ס"ל דאם לא נודע הספק עד אחר התערובת עבדינן ס"ס להתיר הכי נקטינן ושהרב"ד ג"כ עשה ס"ס בזה עכ"ל. עוד כ' הרב הנז' אות הנז' משם מהרח"א ומה שעשה הלקט ס"ס כזה היינו דוקא בא"י דנוהגין כמר"ן ע"כ. יעו"ש באורך ועי' בכללי הס"ס בקצרה להש"ך אות אלף שהביא ב' סברות אלו וכתב ויש לסמוך על המתירין במקום הפ"מ ויש צורך סעודות מצוה ועי' פרי אדמה הל' שחי' דף כ' ע"ג ועי' לה' חכמת אדם כלל ס"ג אות ט"ז וז"ל ולכן הכריע הש"ך דבה"מ וגם סעודת מצוה יש להקל בנודע ב' הספיקות ביחד וה' מנחת יעקב מיקל אפי' בהפסד מועט ע"כ ע"ש ועי' עוד לה' חיים וחסד סי' מ"ג וז"ל לע"ד נראה דהיכא דלא נודע עד אחר המליחה כמו בנד"ד יש להקל בהפ"מ או בשבת ויו"ט מה גם דחזינן לכמה מרבנן בתראי דשרו כה"ג אפי' הוי ס' אחד בגוף ואחד בתערובת כמ"ש ה' זכ"ל ועוד דמר"ן ז"ל דקבלנו הוראותיו הכי ס"ל דהיכא דנודע אחר התערובת כ"ע מודו דעבדינן ס"ס חד בגוף וחד בתערובת ועל מילתא דא עשיתי מעשה כמה זימני בהוראת ה' ש"ץ ורבנן דעמיה אלא דאם אינו הפ"מ או ע"ש ויו"ט אני חושש לכתחילה לס' פר"ח עכ"ל ע"ש

הראת לדעת דס"ל הני מרנן ורבנן דאם לא נודע עד אחר התערובת דעבדינן ס"ס א' בגוף וחד בתערובת. וא"כ בנד"ד דלא נודע עד אחר התערובת פשוט דעבדינן ס"ס א' בגוף וא' בתערובת ואף לס' הש"ך וה' חיים וחסד דמצריך הפ"מ וסעודת מצוה גם בנד"ד היה הפ"מ וצורך סעודות מצוה א"כ פשוט דשרי וכן עשינו מעשה במעמד הח' ישצ"ו פה פאס יע"א שנת לשוש עליך לטוב בס' זאת חקת התורה

ע"ה שלמה אבן דנאן ס"ט

סימן ס"א ע"ע הנז'

עיין לעיל בהצד הב' שהראיתי מקום להפר"ח סי' מ"א משם תשובת הצ"ץ וכוונתי בזה לומר דקרי לה ס' לא ודאי. והנה אנכי מצאתי לה' תבואת שור סי' מ"א שכתב וז"ל הנה מה שכתב הר"ב צ"ץ ס' דרך ושט וכו' יש לתמוה כיון דבשיטתו דרש"י קאי ובאמת רוב הפוסקים הסכימו לשיטתו וכן פסק הטור וש"ע אין זה ספק דהא כ' רש"י דף מ"ח ע"ב דרוב הנכנסים דרך הוושט נכנסים דאין דרך הקנה לבלוע עכ"ד ואנן לא משוינן ס' כ"א היכא דב' הצדדין שקולין כמ"ש סי' נ"ז. אבל הכא תלינן טפי בוושט מבקנה כמ"ש. ואי אזלא דרך הוושט א"א שלא נקבה ממה שנקובתו במשהו ע"כ יעו"ש. ולענ"ד לא ידעתי אדקשיא ליה על הצ"ץ אמאי ל"ק ליה על הטור ומר"ן דהרי הטור סי' זה והש"ע סימן זה ס"ט כתבו נמצא מחט בטרפש ס' טריפה ואיברא ד"ק ג"כ על הטור והש"ע שכתבו שהיא ספק כיון דבשיטת רש"י קאי. ולעיקר הקושיא נראה לתרץ דהרי התוס' והרא"ש הם אזלי בשיטת רש"י כפי' קופא לגאו וקופא לבר ודלא כהרמב"ם עי' בב"י שהביא שם ב' הסברות ועי' בגמרא חולין דף מ"ח ע"ב ד"ה דילמא. ורש"י ד"ה דילמא. ועי' בהרא"ש פ' דבריהם אלא דאכתי יש להסתפק אי אף בקופה לבר לית ליהו חששת רש"י דרוב הנכנסין וכו' רק דחיישינן שמא נקבה בחודה קרומי הריאה וחזרה. או בקופה לגאו הוא דלית ליהו חששת רש"י אבל בקופה לבר אית ליהו חששת רש"י

ומצאתי להפר"ח סי' ל"ו סק"מ שכתב וז"ל ובחתוכה טריפה בכל גוונא וכו' לרש"י הטעם וכו' ולדעת התוס' וכו' והרא"ש הסכים לזה. והר"ן אע"פ שהעתיק לשון רש"י כמנהגו. מ"מ סבור כדעת התוס' שהרי שכתב שחוששין שמא נקבה הראיה וחזרה לאחוריה ע"כ יעו"ש. נראה דמפרש כהצד הראשון דאי כהצד הב' למה כתב שהר"ן העתיק לשון רש"י כמנהגו וכו'. והא בכוונה העתיקו היכא דקופה לבר אלא ודאי כהצד הראשון וה' תבואת שור סי' ל"ו כתב בשמלה חדשה אות ל"ה על קופה לגאו טעם התוס' ועל קופה לבר טעם רש"י שחיישינן שבאה המחט דרך הוושט ועל טעם זה כ' בתב"ש אות פ"ו דרך הוושט לכאו' משמע מהתוס' ד"ה דלמא דלא ס"ל האי חששה דרש"י רק דלעולם חיישינן שמא נקבה בחודה קרומה הריאה וחזרה. אבל הר"ץ הביא תרווייהו חדא דרש"י והיינו דילמא נכנסה דרך הוושט כדרך כל הנבלעים ונקבה עד שבאה לריאה. וחדא דהתוס' והיינו דלמא נקבה הקרומים וחזרה. והמעיין בדברי הר"ן יראה פשוט דכוונתו דחששה דרש"י חיישינן היכא דקופה לצד חלל הגוף דהתם אין סברה