אשר לשלמה רלא

ז"ל וכ' וז"ל ואיברא דאי משום תקנה הוא א"ש דהפקר ב"ד הפקר אבל ממה שאמרו מתנתם מתנה ליכא ראיה דהתם מדעתו קא יהיב אבל הכא מי קא ידע ואדרבא לא נתרצו למכור אלא בשיוויו ממש ובכה"ג איכא למימר דאין מחילת הקטן מהני אם לא שנאמר שכל הנו"נ אדעתא דהכי נחית מעיקרא ואינו מקפיד על אונאת פחות משתות ע"כ מבואר מדבריו דלצד שנאמר דהר"מ במז"ל חולק ארשב"ם ז"ל וס"ל דמעיקרא אדעתא דהכי נחית אתי שפיר ראית הה"מ שהביא מדאמרו מתנתם מתנה כדי לתרץ קו' הראב"ד ז"ל. ואהמ"ר לענ"ד אף שנאמר כן לא מתרצה שהרי ההיא דפחות משתות אפילו נאמר דמיעקרא אדעתא דהכי נחית ודלא כרשב"ם מ"מ דמיא ממש לההיא דתמרי דזיקא דמעיק' נמי מיאש וכמש"ל

והנלע"ד בפי' דברי הה"מ דמצינו בש"ס הטעם דמכי' הפעוטות מכי' משום כדי חייו ופרש"י דאי לאו זביניה זביני לא מזביני ליה מיזוניה ולא זבני מיניה אבל הטעם דמתנתו אינו משום כדי חייו אלא משום דעבדי ליה נייח נפשיה וכן מבואר ברש"י ז"ל בפ' הניזקין ועי' הרא"ש ז"ל מ"ש משם הרמב"ן ז"ל וסבר הה"מ ז"ל דחכמים שתקנו שיהיה ממכרן ממכר משום כדי חייהם וכדאמרן הם תקנו שיהיה טעותן כגדול מהט' דכדי חייו דלא זבני מיניה דחיישי לאונאה פחות משתות דצריכים להחזיר ולזה תיק' דמחילתו מחילה אף דבגדולים אינה אלא מסתמא וכ"כ חששו משום כדי חייו וכן מצינו דחששו כ"כ במאי דתקנו דמתנתם מתנה מטעמא דעבדי ליה נייח נפשיה דתקנו אפי' תהיה מתנה מרובה וגדולה תקנה זו דתקנו במתנה מרובה משום נייח נפשיה ממאי דתקון מחילה בפחות משתות משום כדי חייו דאינה אלא בדבר מועט וזהו שכ' הה"מ וגדולה מזו וכו' ור"ל דכמו דבתקנתא דמתנה חששו כ"כ לטעמא דנייח נפשיה עד שתק' במתנה מרובה הכי נמי בתקנתא דמכירה שהיא משום כדי חייו חששו כ"כ מהאי טעמא גופיה ותיק' דמחי' בפחות משתות מחילה ואינו ר"ל דממתנה ילפינן מחי' פחות משתות דאין ראיה ממתנה דמדעת להך דפחות משתות דאינה אלא טעות ועוד דאין בה משום נייח נפשיה אלא משום כדי חייו והכי דייקי דברי הה"מ שכ' מ"מ חכמים וכו' משום כדי חייהם ולמה הוצרך לומר הכא הטעם והלא מבואר הוא בדברי הרמב"ם ז"ל ועוד כ' וגדולה וכו' במתנה מרובה דלכאורה דאי אפילו במתנה מרובה שפת יתר וכבר ידוע דכל דברי הה"מ הם הם בתכלית הדיוק ולמ"ש אתי שפיר

ולפ"ז אפשר לומר דהה"מ ס"ל כהרמב"ן ז"ל ודלא כהמשה"ר ז"ל דכל אפושי פלוגתא לא מפשינן ואף הר"מ במז"ל אפשר דס"ל כהרמב"ן ז"ל דבדבר שבשאר בני אדם הוא מחילה על הסתם ביתמי אמרינן דלאו בני מחילה נינהו ושאני ההיא דטעות דמכירה פחות משתות דמהני אף מן הסתם משום שכן תקנו להדיא וכמ"ש הה"מ ז"ל אלא דהראב"ד חולק על הר"מ במז"ל בזה וס"ל דלא תקנו בזה ודינה כדין סתם מחילות דלא אמרינן ביתמי ופליגי הרמב"ם ז"ל והראב"ד ז"ל במ"ש הש"ס בפ' הניזקין ד' נ"ט וטעותן עד כמה אמר רבי יונה אמר רב זירא עד שתות כגדול ועי' פרש"י ז"ל ובהה"מ והבי"ד הב"י סי' רל"ה האמנם מחילה דמדעת אף הראב"ד מודה דמחילתו מחילה דמ"ש ממתנה וכמש"ל

תו חזיתיה להמשה"ר שרצה לומר דהרשב"א לא ס"ל כהרמב"ן ז"ל וז"ל גם ממ"ש במקובצת דמציעא במ"ד ל"ד צ"ב אהא דאמרינן גבי פועל דקוצץ עמו וע"י בניו הגדולים קאמר תלמודא א"ו גדולים נמי ומשני גדולים בני המחילה נינהו ע"ש כ' הרשב"א וז"ל אפי' הודיעם לא מהני משום דלאו בני מחי' נינהו ושלא כדעת הרמב"ן ע"כ מבואר מדבריו דהרשב"א פליג אהרמב"ן ז"ל וס"ל דאפי' מחילה מדעת לא מהנייא וא"כ דברי הרשב"א סתראי נינהו שהרי הר"ן בפ' נערה שנתפתתה כ' משם הרשב"א ז"ל וזל"ה אע"ג דקי"ל דפעוטות מתנתן מתנה במטלטלין כדאיתא בפ' הניזקין וה"ה למחילתן ע"כ הבאתי דבריו לעיל וק' דידיה אדידיה והנלע"ד לתרץ הוא במש"ל דברי רבינו ברוך ז"ל שהביא המרדכי בפ' מציאת האשה דמחלק בין נתרצית ושתקה למוחלת להדיא וכ"כ רבי' בצלאל במקובצת דכתובות לדעת רש"י ז"ל דמחי' בפי' מהני ונתרצית לא מהני הבאתי דבריהם למעלה ובזה עלו כהוגן דברי הרשב"א דמ"ש הר"ן משמו דמחילתן מחי' היינו היכא דמחלי להדיא וההיא דמקובצת דמציעא בשלא מחלו להדייא והכי דייקי דברי הרשב"א ז"ל שכ' אפי' הודיעם ולא כ' אפי' מחלו וכו' לומר דבהודיעם אפי' נתרצו ושתקו לא מהני אבל מחלו להדייא מהני ולפ"ז אפשר לומר דהרשב"א ס"ל כהרמב"ן ודלא כהמשה"ר ז"ל

וראיתי להמח"א שם שרצה לומר דמה שאמרו ביתמי פחות משתות הוי מחילה הט' דכיון דהגיעו לעונת הפעוטות דינו כדין הגדול שהרי יש בו דעת למחול ומה שאמרו קטנים לאו בני מחילה נינהו איירי בקטנים שלא הגיעו לעונת הפעוטות וכ"ן שהוא דעת הרמב"ן ז"ל בתשו' סי' ב' ע"כ והבי"ד המשה"ר ז"ל שם וכ' דמדברי הריב"ש בסי' נ' לא משמע כן דמיירי בקטן שהוא בן ח' שנים כמו שהובא בשאלה ועלה מייתי דברי הרמב"ן דכ' דנהי דאין מחי' מחי' הא מיהא בידע מהני ע"כ גם הריב"ש סי' ק"ח איירי בבן י"א שנים ומייתי עלה דברי הרמב"ן ז"ל גם בסי' תס"ח הביא דברי הרמב"ן אפעוטות ע"ש ובר מן דין מדברי הרמב"ן עצמו שהביא הריב"ש ז"ל שכתבנו למעלה מוכח להדיא דלא כמ"ש המח"א שהרי מתחילה כ' שהרי המחי' דינה כמתנה דמזה מבואר דאיירי בפעוטות וע"ז מק' מדאמרינן יתמי לאו בני מחילה ומחלק בין מחי' דאמרינן מסתמא למחי' מדעת. ונראה דלזה נתכוון הרב מר בריה דהמח"א בהגהתו על הרב אביו שכ' וז"ל א"ה עי' בתשו' הריב"ש ז"ל סי' תס"ח

באופן דדעת כל הני רבוותא קמאי ובתראי הי"מ דתוס' כתובות והרמב"ן ז"ל והריטב"א ז"ל והרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל כמ"ש להלן ורבי' ברוך ז"ל והמרדכ"י ז"ל והגהות אשירי שהבי"ד ר"ב ז"ל להלכה והראב"ד ז"ל לדעת הרמב"ן ז"ל והר"מ במז"ל והרב המגיד ז"ל כמש"ל והמבי"ט והמח"א ז"ל כולהו סברי דפעוטות מחילתן כמתנתן וכן דעת מר"ן מדהביא דברי הרמב"ן והריטב"א ז"ל בב"י ח"מ סי' רל"ה וסברי הר"ן על הרשב"א בפ' נערה שנתפתתה בב"י אה"ע סי' קי"ב וראשית אמריו הצגתיו לפניך כמביא למעלה וזה סו"ד וצ"ע וכו' ומ"מ בתר תקנתא דתקון בתראי ז"ל שיהיו הבנות שונות מן המטלטלין מחלה בפירוש פשיטא דמהני ע"כ ומה שפסק מר"ן בש"ע סי' ר"ס ס"ו וז"ל ואם היו של יתומים שאינם בני מחילה אסורים ע"ך הט'