אשר לשלמה רל

על רש"י ז"ל. ועוד יש לתמוה במ"ש וליכא למימר משום וכו' דא"כ מאי איריא קטנה אפי' בוגרת וכו' דאיברא דרבינו ברוך סבר לה הכי דהו"ל כמטלטלי משום דאי הו"ל כמקרקעי קשה מאי אירייא קטנה וכו' וכמ"ש במרדכי ואולם לא ידעתי מה יענה רבי' בצלאל ז"ל בדברי הרשב"א ז"ל שהביא הר"ן בפ' נערה שנתפתתה כמביא למעלה דסבר לה דפרנסה הו"ל כמקרקעי ולא חש הרשב"א לקו' רבי' ברוך ז"ל וגם הר"ן שהניח דברי הרשב"א בצ"ע מכח קושיא אחריתי כאשר יראה הרואה שם ולא זכר שר קו' רבי' ברוך ז"ל הנראית החוש"ה אל העין ועיני כל אדם חזו בה ומוכרחין אנו לומר דסבר הרשב"א ז"ל דפרנסה לא הויא לה כקרקע ירושה שהרי בפ' מציאת האשה ד' ס"ט אסיקנא כרב אשי דבת בעישור נכסי בע"ח הויא ולא יורשת דאף אמימר הדר ביה ואלו בעו לסלוקה בזוזי הוו מצו וא"כ אף כי דיינינן לה כמקרקעי מההיא דאמר רבא שם הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי בין למזוני בין לכתובה בין לפרנסה מ"מ אינו אלא כקרקע דעלמא ולא כקרקע ירושה שהרי אינה אלא בע"ח ולא יורשת ובע"ח דאחין כמ"ש בגמרא ועדיפא מינה דאפי' נתנו לה האחים בפרנסתה קרקע אינו אלא כקרקע דעלמא ויכולה למוכרו משתגדיל דאינו כקרקע ירושה אלא כמי שגבאתו בחובה וחוב זה בא לה מתק' חכמים שתיק' להיות לה חוב על האחים בפרנסתה

ועוד אפשר לומר דסבר הרשב"א כיון דמדין תורה קטן אין הקנאתו כלום בין במקרקעי בין במטלטלי אלא שחז"ל תיקי' משום כדי חייו דבמטלטלין הקנאתו הקנאה אבל בקרקע לא תיק' ואוקמוה אדאורייתא אבל משהגדיל מדאורייתא הקנאתו הקנאה בכל מילי אלא שחז"ל תיק' בקרקע ירושה דאין הקנאתו הקנאה משום שמא ימכור בזול כמפו' בש"ס ובפוסקים ולפיכך ס"ל הרשב"א ז"ל דמזונות ופרנסה דהלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי הו"ל כמקרקעי כ"ז שהיא קטנה דמדאורייתא אף אי הוו ליהו כמטלטלי אינה יכולה למחול אלא דמדרבנן אי הוו כמטלטלין יכולה למחול לכך ס"ל דהוו כמקרקעי כדי לאוקמה אדאורייתא דע"כ לא תיק' רבנן אלא במטלטלין גמורים אבל לכי גדלה דמדאורייתא יכולה למחול אף אי הוו מקרקעי ממש אלא דרבנן תיק' דאינה יכולה למחול אי הוו מקרקעי ולפיכך ס"ל דלכי גדלה יכולה למחול ולאוקמה אדאורייתא דע"כ לא תיק' רבנן אלא במקרקעי ממש ובודאי דאלו זכר רבי' בצלאל את דברי הרשב"א לא היה מחליט לומר דאין זה כוונת רש"י דודאי מידי ספיקא בכוונת רש"י לא יצאנו דדילמא ס"ל כהרשב"א

גם מ"ש בדרך ראשונה ואפשר דרש"י סובר וכו' מ"מ אין מחילתן מחי' וכן דעת הראב"ד בהשגות פכ"ט מהמ"כ איברא שכ"כ הראב"ד שם עמ"ש הרמב"ם ז"ל קטן היודע בטיב משא ומתן שנשא ונתן במטלטלין וטעה דינו כדין הגדול. פחות משתות מחילה וע"ז כ' הראב"ד אני אומר שהקטן אין לו מחילה כדאמרינן יתמי לאו בני מחילה נינהו ע"כ ומפשטן של דברים נראה כמ"ש רבינו בצלאל דהראב"ד סבר דמחילת הפעוטות לא הויא כמתנתן ולא זכר ש'ר את דברי הריב"ש שהצגנו לפניך כמביא למעלה שכ' דמחי' הפעוטות כמתנתן ואע"ג דאמרי' בעלמא דיתמי לאו בני מחילה נינהו אפשר לומר דהיינו בדבר שבשאר בני אדם הוא מחילה על הסתם דביתמי לא אמרינן הכי דומיא דמאי דכ' הראב"ד ז"ל דטענתו של קטן אפי' בפחות משתות מחזירין לו אונאה ולא הויא מחי' אבל במה שהוא מוחל לדעת כיון דמתנתו מתנה מחילתו ג"כ מחילה ע"כ משמע מדברי הרמב"ן ז"ל דע"כ לא קאמר הראב"ד ז"ל שהקטן אין לו מחי' אלא כגון פחות משתות דאונאה וכיוצא דבגדול אמרינן מסתמא מחל בקטן אמרינן דלא הויא מחילה ואולם במה שהקטן מוחל להדייא מחילתו מחילה ונראה דטעמו של הרמב"ן הוא משום דהא דאמרינן יתמי לא בני מחילה נינהו אתמר בגמרא אדבר דהוי מחילה מן הסתם דהכי אמרינן בפ' אלו מציאות ד' כ"ב ע"ב א"ל רב אחאי בריה דרבא לרב אשי הני תמרי דזיקא היכי אכלינן ליהו א"ל כיון דאיכא שקצים ורמשים דקא אכלי להו מעיקרא יאושי מייאש מנייהו. יתמי דלאו בני מחילה נינהו מאי א"ל אסירן ופסקה מר"ן חו"מ סי' ר"ס ס"ו ולעומת זה מצינו אמרו שמתנת הפעוטות הויא מתנה ובודאי דה"ה מחילתן דמ"ש וצד כ"ש הוא דאם במה שבידם יכולים ליתנו כ"ש שיכולים למחול מה שאינו בידם ולפיכך חילק הרמב"ן בין מחילה מדעת ובין ההיא דמסתמא הויא מחילה דמחי' דילפינן ממתנתן היינו מדעת דומיא דמתנה דהויא מדעת וההיא דאמרינן יתמי לאו בני מחילה היינו דאינה מדעת אלא דאמרינן מסתמא הויא מחי' כההיא דתמרי דזיקא ולפי' מקשה הראב"ד להרמב"ם ז"ל דס"ל דפחות משתות הוי מחי' אף לקטן והלא אין זה מחי' לדעת אלא דמסתמא אמרי' דפחות משתות הוי מוחל ומ"ש מתמרי דזיקא ותי' הה"מ ז"ל דכיון דחכמים תקנו להם מכי' משום כדי חייהן הם תיק' שיהא טעותן כגדול וגדולה מזו אמרו מתנתם מתנה ואפי' במתנה מרובה ע"כ

וחזיתיה לה' משכנות הרועים מע' מ"ם אות כ"ט שכ' וז"ל אמנם דעת הה"מ נראה דלא ס"ל כדעת הרמב"ן ז"ל ממ"ש וגדולה מזו אמרו מתנתו וכו' דמאי ראיה ממתנה דמדעתיה יהיב להך דטעותא הוי אלא ש"מ דלא ס"ל כדעת הרמב"ן ע"כ נראה מדבריו דמחילה להדייא נילף שפיר ממתנה דלא קא מקשה אלא הך דטעותא הוי ולפ"ז כוונתו במ"ש דהה"מ לא ס"ל כהרמב"ן היינו שנאמר שהה"מ סבר דאף במחילה דמסתמא מחילתו מחילה ולדעתו מ"ש הה"מ וגדולה מזו כו' ר"ל שנלמוד מחילה זו ממתנה דלדעת הרמב"ן אי אפשר למילף כן ולפירוש זה קשה מההיא דתמרי דזיקא שלענ"ד משם מקשה הראב"ד אהרמב"ם ז"ל שמשם יש ללמוד שהקטן אין לו מחי' במאי דאמרינן מסתמא מחל וכ"ש הוא דהא אמרינן בפ' המוכר פירות ד' צ"ה אאונאה מעיקרא שוה בשוה קאמר ליה ופ' רשב"ם וז"ל שוה בשוה א"ל מוכר ללוקח ובכך נתרצה לוקח ואם אינו שוה לא יתרצה והילכך בדין הוא דאפי' פחות משתות יחזיר מיהו לכך אין מחזיר דכיון דלא ידיעה כ"כ וכשוה דמי הויא מחילה ע"כ וא"כ אם בתמרי דזיקא דמעיקרא מקודם נפילתם יאושי מיאש דיודע הוא שהרוח מסיר מהן והשקצים מזומנים לאוכלן כמו שפרש"י ז"ל אפ"ה אמרינן דביתמי אסירן דלאו בני מחילה נינהו וכ"ש בפחות משתות דמעיקרא לא נתרצה אלא בשוויו ממ"ש וא"כ הדרא קו' הראב"ד ז"ל לדוכתה. וכן תמה אנכי על ה' מחנה אפרים הלכות אונאה סי' י"ז שמתחילה רצה להוכיח דהרמב"ם חולק ארשב"ם דפ' המוכר פירות הנז' והביא לשון הרמב"ם דפכ"ט מהל' מכי' הנז' והשגת הראב"ד ז"ל ותירוץ הה"מ