אשר לשלמה ריח

ובאות ק"ך כ' דפליגי התה"ד והתוס' עם הרא"ש אי אמרינן מיגו בשנים יעו"ש

אלא שאין לשון כנה"ג סובל פי' זה בפשוט ואשר אני אחזה בכוונת הכנה"ג הוא מה שהייתי רוצה לתרץ לענ"ד והוא דכששניהם נתבעים ובאים להפטר ויש בידם לטעון א"כ יכולים לטעון טענת מיגו וכי תימא הא אין אדם יודע מה שבלב חבירו ומהאי טעמא נאמר דלית ליהו מיגו דכל אחד מהם ירא לומר להד"ם או החזרתי פן יכחישנו חבירו ויתביש וכמ"ש הרא"ש לזה כ' הכנה"ג דתה"ד והתוס' סברי דבזה בטוחים הם זה בזה שלא יכחישו אהדדי כיון דבהכרח דבאחד מהם שלא ירצה לשקר יוכחש חבירו לא כן בא' מהם נתבע כנדון הרא"ש דלוי אין לו מיגו שאין בידו לטעון כ"א דוקא שמעון חייב להם ותו לא מה שביד ראובן לטעון להד"מ או החזרתי אין כאן מיגו כי שמא חבירו אינו רוצה לשקר שהרי אין חבירו בא על ידו לידי הכחשה והכלל הוא דהיכא דלא ישקר יוכחש חבירו נימא דבטוחים הם זה בזה שככל היוצא מפיו יעשה חבירו אך היכא דלא יוכחש חבירו אמרינן דשמא לא ירצה לשקר

וחזיתיה להט"ז שכ' דדברי הרא"ש הם תלמוד ערוך בפ' חזקת ושהם ממ"ש כדברי הרא"ש דכאן שאינו מועיל מיגו כיון שטענה שלו היא גרועה עכשיו לפי דבריו אלא שאומר מחמת דברי לוי יהיה לו זכות ע"כ לא שייך מיגו ובאמת דהרא"ש לא היה צריך לכתוב דלוי אין יכול לישבע על תפיסת שמעון דשמא שות' וכו' דהל"ל בקיצור דיכול שמעון לומר לראובן אתה לאו בעל דברים דידי את בטענות התלוים בלוי כההיא דחזקת שזכרנו

ואהמ"ר לא ירדתי לסוף דעתו ויוד קרת קא חזינא הכא דמה ענין נדון הרא"ש לההיא דפ' חזקת דהתם ההוא גברא מודה דדידיה הוא והוא לא זבניה מניה ולית ליה מיגו כלל דטענתו גרועה דאף דמהימנן ליה בטענתו אין טענתו מספקת שהרי אינו יודע האמת והוי כהכיר בה שאינה של מוכר וכמבואר ברשב"ם והרא"ש ולכך אמרינן דלאו בע"ד דידיה הוא אבל בנדון הרא"ש דאיירי בשותפין אי הוא אמרינן דבטוחים בו שירצה לשקר הרי איכא מיגו שהרי תפיסתו כתפיסתו וידו כידו ובשליחותו הוא תופס ומה שטוען זה כאלו טוען זה וכאלו כל דברי שניהם יצאו מפה אחד והוי טענותם שוות ונאמן לוי בטענתו הברורה במיגו דראובן וא"כ ודאי דהוי בעל דברים דידיה שהרי החוב מדמי השות' ואית ליהו מיגו לכך אתא הרא"ש לאשמועינן דשמא חבירו אינו רוצה לשקר וא"כ ליכא מיגו. ולא הוצרך הרא"ש לאשמועינן דטענת ראובן אין לה מיגו מאחר שטענתו גרועה דזה פשיט ליה אלא מאי דאתה לאשמועינן הוא דאפי' הם שותפים ומאי דטעין זה כאלו טעין זה אפ"ה אין לטענה זו של לוי מיגו שמא חבירו אינו רוצה לשקר

מעתה מה שהשיג ה' ט"ז על הרב"ח דאפקיה לתשו' הרא"ש מהלכתא מהתוס' והתה"ד דשאני התם שיש עכ"פ טענה ברורה לאותו בעל המיגו גם עכשיו שיש לומר שהמיגו לא יועיל דשמא יכחישנו חבירו בזה ודאי אמרינן מיגו שהוא בטוח שגם חבירו לא יכחישנו משא"כ בתשו' הרא"ש שמעכשיו אין לו טענה ברורה שתועיל לו התפיסה אפי' לפי דבריו ג"כ לא יועיל לו המיגו כההיא דפ' חזקת. למ"ש אנן בעניותין אין זו השגה שהרי מדברי הרא"ש מבואר דאי אמרינן דחבירו ירצה לשקר איכא מיגו ואף דטענת ראובן גרועה הרי לוי שותפו מחזק טענתו והוי טענתו ברורה ומאי דטוען זה כאלו טוען זה ומאי דתפיס זה כאלו תפיס זה והוו ליהו תרווייהו כאיש אחד וכל דבריהם כאלו יצאו מפה אחד. ולפ"ז אף בנדון הרא"ש איכא טענה ברורה אך משום דשמא חבירו לא ירצה לשקר כ' הרא"ש דליכא מיגו ולזה הב"ח השיג מהתה"ד והתוס' דס"ל דהשות' בטוחים הם זה בזה שלא יכחישו אהדדי דס"ל להב"ח דמאן דסובר דאמרינן מיגו בב' הבאים להיפטר סובר דשותף זה פוטר שותף האחר וכמ"ש הכנה"ג שכן דעת הב"ח

ובהורמנותיה דמ'ר אני תמיה עוד ממ"ש הרא"ש פ"ק דמציעא והב"ד ה' ב"י סי' ק"ה וזל"ה אההיא דתופס לבע"ח במקום שאינו חב לאחרים ומקשים היאך יכול לתפוס בלא הרשאה לימא ליה לאו בעל דברים דידי את וכ' הרי"ף דדוקא במקום דאיכא פסידא לבע"ח כגון דמיית לוה וכו' ותקנה הוא שהתקינו והרא"ש כ' דשורת הדין הוא ולא שייך להקשות לימא ליה לאו בע"ד דידי את שהרי אין תבעו לדין להוציא ממנו כלום שיכול לומר אין להשיב לך כיון שאין לך הרשאה אלא הולך ותופס משלו ולא מצי א"ל החזר לי מה שתפסת כיון דאין לך הרשאה דזכין לאדם שלא בפניו והוי כאלו תפס המלוה בעצמו ע"כ וא"כ בנדון תשו' הרא"ש דאיירי דמת שמעון בעל המשכונות לולי דהרא"ש בא בנותן טעם כעיקר דאין כאן מיגו משום שמא חבירו לא ירצה לשקר הוה אמינא דתפיסת ראובן תפיסה בעד לוי דלא יכול לטעון לאו בע"ד דידי את ולא מבעיא להרא"ש דסבר לה דמדינא הוא משום דזכין לאדם שלא בפניו אלא אפי' להרי"ף דתקנה היא היכא דאיכא פסידא ה"ן איכא פסידה דהרי מת שמעון אמטו להכי הוכרח הרא"ש לטעמיה

איך שיהיה דעת הני רבוותא דפסק הש"ע הוי לכ"ע גם לדעת התה"ד והתוס' ואף לס' הב"ח דס"ל דהוי פלוגתא דרבוותא אנן בתר מר"ן גרירנא ואולם כאשר יהיה האופן דמיגו בשנים דלא גילה דעתו מר"ן בזה חזר הדין למש"ל דמרינן מיגו במקום מחלוקת. וצויי"מ וימ"ן וקיים

הצעיר שלמה אבן דנאן ס"ט

סימן נ"א

שאלה כהר' יוסף אוחנא נ"ע היתה לו שותפות עם כהר' מסעוד אביקציץ שמעיר טאנכ'יר יע"א ושוב נלב"ע כהרי"ו אוחנא הנז'. ועמדו שני בניו ה"ה הבכור כהר' אברהם ומשנהו הי' של'ם וחידשו השות' הנז' עם מסעוד הנז' בשטר. ושוב נלב"ע מסעוד הנז' ובאו יורשיו לגבות נכסי אביהם שביד האחים הנז' מעסק השות' הנז'. ולא נמצא מזומן ביד האחים הנז' במה לפרוע המעות הנז' ופשטו הרגל להיורשים הנז'. ואחר שגבר הסכסוך ביניהם ונשמע הקול שהיורשים הנז' הם מוכנים לגבות קרקעות אברהם ושל'ם הנז' בחוב אביהם. שוב