אשר לשלמה קצב

גם הב"ח בתשו' סי' ש"ח כ' וזל"ה ולפ"ז מה שכ' הרב בהגהותיו ש"ע וי"א דלמלוה דין מצרן וכ"נ עיקר ע"כ היינו לומר דלכל דבר יש לו דין מצרן דאם קנאו אחר המלוה מוציא מידו ואם קדם המלוה וקנה אין המצרן מוציא מידו ע"כ

עין רואה שני נביאים מתנבאים בסגנון א' בהבנת מור"ם ז"ל וה' גופיה גילה דעתו בספרו ד"מ להפך ודוחק לומר דאשתימיטתייהו לכולהו רבוותא הב"ח והסמ"ע והכנה"ג שהבי"ד הסמ"ע ולא קרא ערער את דברי הד"מ ז"ל

אשע"ך נראה ליישב דטעמייהו דרבנן הוא דהנה נרש"ם על הגה זו טור בשם הר"י ברצילוני והמגיד בשם הרשב"א והיה בהני"ח שהמרשם הוא הרמ"א גופיה א"כ משמע דס"ל דהני רבוותא פליגי אהרמב"ם ז"ל והיינו כס' הב"י ז"ל דהא בהא תליא ופליגן בהדייהו דמ"ש הטור והר"י ברצילוני ז"ל ואם קדם וקנה זכה ה"ה דיכול לסלק ללוקח ומאי דמשמע מהרמב"ם ז"ל שכ' או ממשכן דאינו יכול לסלק הלוקח ה"ה דאם קדם וקנה בן המצר מוציא מידו דהא בהא תליא ולכך רשם הרמ"א להני רבוותא דוקא אבל למ"ש בד"מ דלאו הא בהא תליא א"כ הר"י ברצילוני ודעמיה לא פליגי אהרמב"ם ז"ל דמ"ש ואם קדם וכו' בדוקא נקט ולעולם דס"ל דאינו יכול לסלק הלוקח וכדמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל ומ"ש בהגה דיש לו דין מצרן הוא לענין אם קדם דוקא וקאי אמ"ש מר"ן באחרונה ואם קדם וכו' ולא קאי אמ"ש לפני זה אין המלוה יכול להוציאו וא"כ היה לו לרשום גם הרמב"ם ז"ל

וכתב דהט' דלא זכר כ"א הני רבוותא הוא משום דהדין מבואר בדבריהם להדייא דאם קדם וקנו זכה לא כן בהרמב"ם יש לצדד אי ס"ל כהב"י דהא בהא תליא אם לאו אפ"ה לא היה לו לכתוב דבריו בחזון הסתום ולהניח למעיין מקום לטעות שהרי פשטן של דברים דקאי אכל דברי מר"ן ז"ל אלפניו ולפני פניו וגם משמעות לשונו שכ' דלמלוה דין מצרן היינו אפי' לסלק הלוקח וא"כ אם כוונת מור"ם הוא כמ"ש בד"מ ושאין לו דין מצרן כ"א לענין אם קדם וקנה דוקא א"כ קשה איך בא לפסוק הדין וכותב דברים דמשמעותן ופשטן הפך ממה שכוונתו לפסוק והיה לו לבאר וי"א דאם קדם וקנה זכה ואין בזה אריכות דברים כלל או לפחות היה לו להעיר לב המעיין בהרשימה דנר' שגם הרמב"ם יודה ובזה לא יטעה המעיין אלא ודאי דהדר ביה הרמ"א ז"ל ממ"ש בד"מ ואזיל בסברת הב"י דהא בהא תליא ונמצא דהרמב"ם והטור והר"י ברצילוני פליגי ופסק דהטור והר"י ברצילוני ז"ל

ואנו אין לנו אלא דברי מר"ן שפסק דבשדה הסמוכה למשכונה אינו יכול לסלק הלוקח ואם קדם וקנה המצרן מוציא מידו ואע"ג דבשדה המשכונה עצמה נהגו אבותינו ורבותינו הר"א זיע"א לדון כס' הרא"ש ז"ל שהביא רבי' בעה"ט ז"ל ס' פ"ח ופסקו מור"ם בהגה סנ"ז וז"ל וי"א דאפי' קדם המצרן וקנאה יכול המלוה לסלק ע"כ

ולכאורה מקום יש בראש לומר דלדיעה זו דחשבינן לבעל המשכונה כמי שיש לו בגוף הקרקע דמי א"כ יחוייב מזה לומר דלקרקע הסמוכה לא הוי מצרן גמור לסלק הלוקח ואין המצרן מסלקו בדקדם וקנה דכבעל גוף הקרקע דמי

הא לאו מילתא היא דע"כ דמחשיבינן ליה כבעל גוף הקרקע אלא בגוף הקרקע הממושכן עצמו אבל בקרקע הסמוך לו אינו אלא כאיניש דעלמא שהרי אינו נושא בו אלא דמים ואין לו בגוף הקרקע כלל ואין לך בו אלא חידושו ואינו מוכרח לומר דלהרא"ש ז"ל דסבר בשדה המשכונה דיכול לסלק המצרן דסבור דבסמוכה לא הוי מצרן גמור לכל מילי דא"נ תיקשי לרבי' בעה"ט שכ' בס' צ' האי דינא דשדה הסמוכה שכן נ"ל ושכ"כ הר"י ברצילוני ז"ל והיה לו לומר שכן היא דעת הרא"ש ז"ל מהאי הכריח לס' הב"י דסבר דהא בהא תליא וסברת הטור היא דהוי מצרן לכל מילי ולסברת הדרישה ודעמיה דס"ל דלאו הא בהא תליא וסברת הטור היא דאינו יכול לסלק הלוקח קשה יותר דאיך הטור פליג על הרא"ש אביו אלא ודאי דאין זה הכריח וכ"נ להדייא מלשון הד"מ שכתבנו לעיל כמ"ש ואע"ג שכתבתי לעיל וכו' קחנו משם

באופן שאין לנו הכריח לדעת דעת הרא"ש ז"ל בשדה הסמוכה למשכונה שהרי הטור מסברא דנפשיה סבר כהר"י ברצילוני ז"ל ולא גילה לנו סברת הרא"ש אביו מה היא ואם היה איזה הכרח לדעת סברתו לא היה מעלים עין מלזוכרו אלא ודאי דאין כאן הכריח כלל ולא מכרעא ס' הרא"ש ז"ל בשדה הסמוכה אי סבר לה דהוי מצרן לכל מילי או דוקא בדקדם וקנה או דאינו אלא כאיניש דעלמא וכדעת מר"ן וא"כ אנן דגרירנא בתר מר"ן ז"ל ואתכא דידיה קא סמיכנא מקבלת אבותינו ורבותינו זיע"א אין לנו לזוז מדבריו וא"כ בנ"ד פשוט וברור דלה מצי לסלקו מכולה

אכן מחציה שממושכן בידו מקום יש בראש לצדד לכאן ולכאן דמצינו למרן בשלחנו הטהור ס' י"ג שכ' וז"ל אחד שלקח משנים שדה אחת ובא המצרן לסלקו מחציה שלקח מן הא' אינו יכול לסלקו אא"כ מסלקו מכולה או מניחו בכולה ע"כ ופשוט הוא דכ"ש אם לקח מא' דלרבוותא כ' ב' וכמ"ש הש"ך סקי"ב ובמקום אחר כתבתי דודאי דכל החצר דמיא לשדה א' שהרי מעשים בכל יום אנו דנים דינא דב"מ במכירת החצר שיש בה ב' בתים או יותר ואי אמרינן דכל בית דמיא לשדה א' א"כ הו"ל מכר כל נכסיו דלית בה דינא דב"מ אפי' אי הוי מצרן לכולהו ושם הארכתי קצת ועוד העלינו לעיל דלא מצי לסלקו מהחלק שאינו ממושכן ולפ"ז אינו יכול לסלקו אף מחלק הממושכן שהרי הלוקח יכול לעכב עליו ולומר לו לא מצית לסלקני אפי' מחציה כיון דלא מצית לסלקני מכולה ונימא דנ"ד דמי לההיא מר"ן ז"ל. אלא דיש לחלק ולומר דהא דאמרינן אינו יכול לסלקו מחציה היינו דוקא במי שבידו לסלקו מכולה מן הדין אלא שהוא אינו רוצה לכן הלוקח יכול לעכב עליו אבל היכא דאין בידו לסלקו מכולה מן הדין אין הלוקח יכול לעכב עליו ולומר לו עד שתסלקני מכולה וכיון דלא מצית לא תסלקני אפי' מחציה דאין זה ביד המצרן ומאי הו"ל למעבד אחר שאין הדבר תלוי בידו ולמה יפסיד זכותו ושאני היכא דבידו משום דאיהו דפסיד אנפשיה כיון דבידו לסלקו מכולה

ולכאורה יש להביא ראיה לזה מתוך דברי המט"ש בהגה"ט אות ד"ן שכ' וז"ל מדכתב מר"ן ז"ל וה"ה ללוקח מאשה וכו' הוי הדין שוה וכמו היכא