אשר לשלמה קצ

יצחק ס"ב משם מוהריב"ץ ז"ל. ועי' ישרי לב אות קוף סכ"ד מזה. מ"מ הרי כתבנו משם קצה"ח ז"ל שכן היא דעתו גם בש"ע. שכתב ובזה יאיר לך נתיבות הש"ע דכאן העלה כדעת הרמב"ם ובסי' ס' כ' בס"ו וכו' יעו"ש. וכעת לא ראיתי חולק להדייא שאין כן דעת מר"ן

ואפ' אם המצא ימצא איזה חולק ע"ז. מ"מ הרי כ' הטור בסי' ס' ס"י וז"ל והמחייב עצמו בדשב"ל וכו' אבל בלשון חוב חייב לפיכך לא מבעיא כתב לו מודה אני לך שאני חייב לך כו"כ מדות של פירות שהוא חייב לו שהרי הודה לו בהם אלא אפי' אם אמר הוו עלי עדים שאני מתחייב עתה לפלוני כו"כ מדות של פירות שהוא חייב. ע"כ. וכ' הרב"י ומ"ש ל"מ כתב לו מודה אני לך וכו' למד כן מדאמרינן בהשולח ד' מ' ע"ב האומר נתתי שדה פ' לפ' והוא אומר לא כתב ולא נתן הודאת בע"ד כק' עדים דמי. ומ"ש אלא אפי' אמר הוו עלי עדים וכו'. כ"כ משום דלא גרע מערב דלא מקבל מידי ומשעבד נפשיה בקנין אפי' לאחר מתן מעות. ע"כ. וכן פסק בש"ע ס"ו וז"ל אבל בלשון חיוב כגון שאמר הוו עלי עדים שאני מתחייב לפלוני בכו"כ חייב והוא שקנו מידו. ע"כ

ומינה נלמוד לנד"ד שכתוב ונחו"ג לתו"ל וכו'. דשוין הן. אלא דהאי לישנא דסהדי והאי לישנא דמתחייב. ועי' מש"ל משם מהר"ץ שכ' ואם רוצה המקנה להתחי' בשט"ח וכו' הביאה המט"ש סי' ר"ג הגה"ט אות מ'

אחר שכתבנו כ"ז. זאת מצאנו לה' שע"א ז"ל סי' כ"ה דקא עסיק מ'ר בענין האודיתא. ואשכחנא ליה דכ' וז"ל. וכן ראיתי בתשו' אבקת רוכל סי' ק"ה שנשאל במי שרוצה ליתן מתנה ממעות שיש לו ביד אחרים כיצד יעשה. והשיב בפשיטות שיודה בפני עדים שאותם המעות שהם ביד אותו אפוט' סך מהם הם של בני בתו ע"כ. וכבר ראיתי במט"ש סי' ר"ן הגהט"ו ס"ק זך שתמה עליו שהוא הפך רוב הפוסקים הסוברים דהודאה לאו הקנאה היא. והוא תימה על תמיהתו משום דגם למאן דלא חשיב להודאה הקנאה מ"מ שפיר מהני ע"פ הודאתו מטעמא דהודאת בע"ד כמאה וכו' ואפשר דאיהו ידע אמאי אודי ואנן לא ידעינן ליה כיון דליכא גילוי מילתא דלאקנויי עכשיו נתכוון וכ"כ בפשוט בתשו' הר"ץ אשכנזי סי' ט"ז דהנראה נכון בלי פקפוק וערעור שיודה המקנה שסך מה הוא של פ' והיינו אודיתא דאיסור גיורא כו' כמו שיעו"ש. ע"כ

ואהמ"ר לדידי חזי לי דדברי תימה הם. וכדכתיבנא לעיל. דמידי הוא טעמא דמהני הודאת בע"ד הגם דאנן והזוכה ידעינן שאינו כן. היינו משום דאמרינן דהמודה יודע ואפשר דזיכו לו מקודם באו"ה כדינה של תורה וכיוצא והכי דייק לשון הראב"ד שכתב בעה"ת שכתבנו למעלה שכ' ואפשר דאיהו ידע מאי אודה ושמעון לא ידע. ושכן מבואר בדברי מהר"ד אישטרושה ז"ל כמביא למעלה. אבל היכא דנתברר לנו מפיו דאין בידו כלום אלא שרוצה לתת לו מתנה בלשון הודאה. הא ודאי דלא מהני למ"ד דאודיתא לא קניא ולא מהייא אלא מטעם הודאת בע"ד. ובנדון מר"ן הרי באר דעתו ראובן דיען שאין בני בתו יורשים רוצה לתת להם חלק ונחלה במתנה ואין כאן הודאה כלל. וא"כ פשיטא דלא מהנייא מטעם הודאת בע"ד. וא"כ היאך השיב מר"ן לשואלו שיודה וכו'. והלא ודאי לדידיה דנגלו לו תעלומות המודה. הרי הוא יודע שאין בה מועיל. ונמצא אלו נוטלין ממון שלא כדין. ועוד נמשך טעות לדייני ישראל שלא נתבאר להם דעתו. דחשבי לה כהודאה מעלייא. א"ו ס"ל למרן דאודיתא קניא

עוד ראיתי להמט"ש ז"ל סי' ר"ג הגה"ט אות ט"ל שכ' וז"ל בהודאה שמודה שהמעות שי"ל במקום פ' הם ש"ל פ' כה"ג זכה הקונה בלי פקפוק והיינו אודיתא דאיסור גיורא בפ' מ"ש דקמ"ט דבבריא קניא ובש"מ אם עמד אינו חוזר וכ' התוס' בפ' ח"ה ד' מ"ד ע"ב דאף דידעינן בודאי שהיה איסור משקר קנה. מהר"ץ סי' ט"ז. ולכאורה יש להקשות עליו ממ"ש הכנה"ג ס"ק ס"ט בשם הראב"ד והרטב"א ז"ל דבהודאה אינו יכול להקנות וכן ראיתי בתשו' הרשב"א ח"ג סי' ס"ז כ' הכי מיהו יצא לחלק בין כשהלשון מוכח לשון הקנאה וכגון דאמר רוצה אני שיהיו מטל' אלו ל"פ דאין זה לשון הודאה אלא לשון הקנאה וכה"ג לכ"ע לא קנה ונראה דיש להגיה בתחילת דבריו שכ' ע"ז לכ"ע קנה צ"ל לא קנה אבל כשהוא דרך הודאה אע"פ דידעינן ביה דאין לו בידו כלום הוא שלו מכיון דהודאה הוי יותר מק' עדים יע"ש וא"כ י"ל שגם דברי הרב מהר"ץ מיירי בכה"ג עכ"ל

המבואר מדבריו שרצה לפרש בדברי מהר"ץ ז"ל דלאו מטעם אודיתא קניא אלא מטעם הודאת בע"ד. וזה הפך ממ"ש סי' ר"ן דתמה על תשו' מר"ן. דלענד"ן דאין לחלק ביניהם

ולפי מ"ש אנן בעניותין גם בדברי מהרר"ץ א"א לפרש כן ויעיד ע"ז מ'ר בריה הרב שאלת יעב"ץ ח"ב סי' כ"ב כאשר ראיתי דבריו בארח משפט סי' ר"ן הגה"ט אות זין שכ' שהוא ג"כ בימי חורפו הסכים לדברי הגאון מ'ר אביו אמנם לעת זקנותו ראתה עינו שטעו בהוראה זו והכריח דאין הודאה קניא בבריא כ"א בשכ"מ. ע"כ דברי ה' ארח משפט. וכן הבין בדבריו בפשוט הברכ"י ח"מ סי' מ' סוף ס"ב עי"ש

מעתה נחזור לדברי הח' הפוסק כמהר"א ן' חסין הי"ו שכ' ועי' עוד בדברי רשב"ם וכו'. כמביא למעלה. המובן מדבריו. דרגמ"א ז"ל איירי בדליכא עקירת ירושה ואפ"ה ס' דלא אמרינן פי האפוט' כפיו. וע"ז פליג רשב"ם וס"ל כיון שאין כאן עקירת נחלה א"כ נוכל לומר דדברי האפוט' הוי כמו דברי פיו והיינו דכ' רשב"ם על ר"ג וז"ל וכל ראיותיו יש לדחות שאין כאן עקירת נחלה וכו' ור"ל שאין כאן עקירת נחלה כלל לא ע"י האפוט' ולא ע"י פיו וא"כ הוי דברי האפוט' כמו דברי פיו. וא"כ בנד"ד שיש כאן עקירת נחלה אפי' רשב"ם ז"ל יודה. זה המובן מדברי החכם הפוסק הנז' הי"ו

ואם כן הוא כוונת דבריו. דברים זרים הם בדברי המרדכי ז"ל. שהרי תחילת דברי ר"ג כ' תן לבני כו"כ ולבנותי כו"כ וכו'. וע"ז כ' אבל אם אמר ידך כידי וכו'. ובסו"ד כ' מכל הני טעמי שמעינן דאי יהיב האפוט' לבנות טפי מעישור נכסי וכו'. וע"ז כ' המרדכי ז"ל ורשב"ם מפקפק וכו' ויתן לבנות כמו שנראה לו. גם בההוא לישנא שהעתיק הח' הפוסק כ' להדייא לתת לבת כראות עיניו. מכל הני מוכח ומבואר להדייא דפלוגתייהו דרגמ"א ורשב"ם ז"ל בנותן האפוט' לבת במקום בנים יותר מעישור נכסי דאיכא עקירת נחלה. והכי פירוש דברי רשב"ם ז"ל שכ' וכל ראיותיו וכו' שאין כאן עקירת