אשר לשלמה קעג

הקרן יהיה קיים לעולם ואין להם רשות למוכרו והפי' יתחלקו לעניים מידי שנה בשנה ומינה את שמעון שהוא גזבר על איזה ממון העניים מקודם והכל היה בקש"מ ובשח"ך ואחרי מופלג עלה ברצון המקדיש לשנות ולתת מחצית ההקדש לעניי ירושלם תוב"ב האם יכול לשנות א"ל

תשובה תחילה צל"ד האם יכולין ליתן לעניים הבאים אחרי כן הגם שלא היו בשעת ההקדש ועוד אם יכולים להרבות לאחד ולמעט לאחד דבתשו' הרשב"א שהביא מר"ן בב"י יו"ד סי' רנ"ח מבואר שהמקדש לעניי העיר סתם ששורת הדין הוא שנותנין לכל עניי העיר חלק כחלק אלא שאין המנהג כן ומחלקים כרצונם בין למקצתם בין לכולם בין לעניי עירם בין לעניי עיר אחרת וכל המקדש לא שיחלקו בשורת הדין הקדיש אלא כפי הנהוג בשכבר ראה שהקדישו המקדישין שלפניו שנהגו כן הגזברים עכת"ד. ועי' בתשו' שהביא מר"ן שם סי' רנ"ט. וכ' מהריק"ו שו' ה' על דבר המעות אשר התנדבו המתנדבים לעניי ירושלים והושמו אותם המעות ביד הגזברים שיהיה הקרן קיים תמיד. ומהריוח יתנו לעניים פעם א' בשנה. וכ' ה' וז"ל ולא התנדבו לצורך עניים מיוחדים כדי ליתן להם מיד ולא לזולתם כי ההיא דשקלי' אלא הפקידו ביד הגזברים להיות פקידים ליתן כאשר יראה בעיניהם לפי ריבוי העניים אשר ימצאו בשעת המתנה או לפי מעוטן. וגם כי לפ"ד יש כח בידם להרבות לעני זה ולמעט לעני זה כאשר ייטב בעיניהם בההיא ודאי לא שייך למימר דכיון שנגבו לשמים דלהם לבדם יותן ולא יוכלו הגבאים לשנות דאנו סהדי שהמתנדבים כשהתנדבו לא עלה על דעתם כלל שיזכו אותם העניים מיד. רוצה לומר אותם העניים שהיו בירושלים בשעת שהתנדבו דא"כ לא היו יכולים ליתן שוב לעניים אחרים הבאים אח"ך אלא מסרו המעות לגבאים למען יעשו מהם הטוב והישר כפי ראות עיניהם לפי העת ולפי הזמן ולפי רוב העניים או המיעוט ע"כ. וה' מהרימ"ט ח"א סי' ס"ג הב"ד מהריק"ו הנז' וכ' וז"ל וכן הדין בנדון שלפנינו ודאי שאין שום זכייה במעות אלו לאותם תלמידי חכמים הלומדים באותם הישיבות מדין זכייה שלא היתה כונת המקדיש לזכות לאלו מיד כי בודאי אין יד כולם שוה בהם. שהדבר ידוע שההספקה יוסיפו לאחד וימעטו לאחר הכל לפי מה שהוא האדם. ואם למחר ילכו אלו יבואו אחרים במקומם כי לא היתה כוונת הנותן לאלו שהיו באותה שעה ע"כ. המבואר מדבריהם דרבנן דכל היכא דאיכא למימר דכוונתו שיזכו העניים תכף ומיד משעת ההקדש ולא תתעכב הזכייה עד שעת הגבייה שיגיעו לידם המעות צריך שהחלוקה תהיה כפי שורת הדין שיזכו כולם ויד כולם שוה והו"ל כאלו בא הממון בידם דאין יכול להוציאו מידם וליתן לאחר ולכך כאשר יהיה האופן דיש יכולת ביד הגזבר ליתן לזולתם ולהרבות לזה ולמעט לזה הא ודאי דהט' משום דאמרינן דלא עלה על דעתו לזכות להם תכף ומיד משעת ההקדש כ"א עד שתגיע לידם ולכך מצא להרבות לזה ולמעט לזה וגם ליתן לזולתם כיון דאכתי עדיין לא זכו וא"כ בנ"ד דהא חזינן ליה דקא גמר ומקני בקש"מ ובשח"ך ליכא למימר דלא עלה על דעתו לזכות להם מיד שהרי הקנה להם בק"ס מעכשיו וכיון דאית ליהו זכייה תכף ומיד א"כ צריך שיחלוקו כפי שורת הדין ולא ע"פ המנהג וא"כ צריכין אנו לומר דמ"ש הרשב"א דכל המקדיש אדעתה שיחלוק כפי המנהג הוא מקדיש ה"ד היכא דליכא ק"ס דאז נוכל לומר דאנן סהדי דלא עלה על דעתו לזכות להם מיד וכמ"ש מהרי"ק אבל היכא דאיכא ק"ס דא"א לומר כן הא ודאי דדעתיה הוא לחלוק כפי שורת הדין דכיון דמשעת ההקדש קא זכו הו"ל כאלו בא לידם

ונמצא לפ"ז אפשר לו' דזכו בו הנמצאים בעיר בעת ההקדש לדורות עולם הם ובניהם אף אם יעשירו. ואולם דבר זה הוא נגד הסברא דמסתמא הוא דדעת המקדיש שיתחלק מידי שנה בשנה לעניים הנמצאים בעיר באותו מצב של החלוקה. בין אלו הנמצאים בשעת ההקדש. בין זולתם ואין כוונתו לעניים הנמצאים בשעת ההקדש בלבד ולא לזולתם אלא לנמצאים שיהיו בשעת גבייה. והקנה להם בקנין כדי לזכות להם מיד ולא עד שעת גבייה וא"כ צריך שיחלוק להם לכל העניים שיהיו בשעת גבייה חלק כחלק

ומ"ש מהריק"ו ז"ל דאנן סהדי שהמתנדבים כשהתנדבו לא עלה על דעתם כלל שיזכו אותם הענייים מיד רוצה לו' אותם העניים שהיו בירושלים בשעה שהתנדבו. דא"כ לא היו יכולים ליתן שוב לעניים אחרים הבאים אח"ך וכו'. ע"כ. הנה לפום מאי דהכריח ממה שיכולים לתת לזולת' לא נוכל להכריח כ"א דכוונת המתנדבים לא היתה על העניים הנמצאים בשעת הנדבה בלבד. אלא על כל הנמצאים בשעת הגביה. ואכתי נוכל לומר דכוונתם היתה לזכות לאלו העניים שיהיו בשעת גבייה תכף ומיד משעת הנדבה. וא"כ הא ודאי דאין יכולין לשנות כיון דזכיה אית להו בנכסים אלא דסמך הרב עמ"ש קודם לזה וז"ל וגם כי לפ"ד יש כח בידם להרבות לעני זה ולמעט לזה. וכיון שכן הא ודאי דאנן סהדי דלא זיכה להם מיד. ולא יזכו אלא עד שתבוא לידם. ואמטו להכי פסק ה' דיכולין לשנות כיון דלית להו זכייה ואינו אלא פקדון ביד הגזבר ליתן כאשר יראה בעיניו

ובמאי דאנן קיימין דאיכא ק"ס במעכשיו דאנו מוכרחים לומר דזיכה להם מיד. איכא למיתמה היאך מהנייא הקנאה זו אחר דהקדש זה הוא לד"ע ודור הולך ודור בא והיאך מקנה למי שלב"ל ואיכא מאן דאמר דאף המי שבא לעולם לא קנה. דהו"ל קני את וחמור. ועוד כיון שאין הקנאה זו לנמצאים בשעת ההקדש שהם ידועים אלא לעניים שיהיו בשעת גבייה. הו"ל מקני נמי למי שאינו מבורר דלא מהני. וכמ"ש מהרימ"ט בתשו' ח"א סי' פ"ב. אלא דראיתי לה' מהריט"ץ ז"ל סי' פ"ו כאשר הוב"ד בה' שע"א ח"ב סי' כ"ו ד' נח ע"ב שכ' דהמקדש ומצוה שיתנו לעניים הרי הם זוכים גם עניי' הנולדים אחריו מטעם דשם עניים א' הוא. וכיון שהתחיל ההקדש לחול באותה שעה אין לו הפסיק ע"ש ומינה למד ה' לנ"ד ע"ס אף אנן נמי נימא כיון שהתחיל ההקדש לחול על הנולדים ועל העניים שהיו בשעת ההקדש שהם מבוררים שם הקדש א' הוא וחל נמי גם על שאינם נולדים ושאינם מבוררים

ואולם נראה דאכתי לא אפרק ההיא דשאינם מבוררים מההיא דמהריט"ץ ז"ל דכיון דאין הזכייה חלה כ"א עד שעת גביית הממון לידם א"כ אין כאן מבורר כלל שיחול עליו דדילמא כל העניים הנמצאים בשעת ההקדש כולם ילכו נדוד או ימותו או יעשירו או איזה מהם כך ואיזה מהם כך ופנים אחרים הם אשר יהיו