אשר לשלמה קלז

ואבא היום בקצ'ר של קיימא. הנה בשאלה לא פורש בביאור דעת המערער וטענתו. גם לא פורש בביאור אם שטר המקנה עשוי כהלכתו. אכן ממרוצת הדברים נראה כי הלא מראש נסתפקו אם המתנה קיימת וממילא יתקיים גם שטר המקנה כי מצד עצמו אין שום חשש פסול רק להיותו תלוי במתנה. ומע' הרב הפוסק הי"ו האריך למעניתו בקיום המתנה וממילא נתקיימו שניהם. ולבסוף ברוח מבינתו חדש בטובו פסק שני שאף אלו יונח מה שאינו כי המקנה בטלה וממילה גם המקנה בטילם ח"ו. כי לפי דעתו דעת עליון הי"ו הם חזקים מצד עצמם. בכל זאת משום יגדיל תורה ויאדיר האריך הרחיב לקיים מצד הירושה בלבד

וכשאני לעצמי אף אני אבחר דרכו האחרון בלבד כי איני מופנה לעיין בכל מ"ש הרב הי"ו גם בכל מה שפלפל בחכמה הפלה ופלה. כי לדעתי דרכו האחרון הוא הנחוץ לענין זה והוא הוא המוביל אל המטרה בנקל עד מהרה [ואם שניהם כאחד טובים]. אך למיעוט הפנאי כד חסריה וכו' וכמו צער בנפשי כי לא יכול משה להתעלס באהבים ולהשתעשע בדב"ק טוב ראשונים ואת אחרונים כי חביבים עלי דברי דודים. רק בדבר הנחוץ

אפרין נמטיה למע' הרב הפוסק הי"ו שנטפל לברר עדות החזקה לפנים משה"ד. והרחיב הדברים בתוס' נופך שפיר. באופן כי אין לחוש אולי כי בעת שנלב"ע הזקן המוריש אז היורש אבי המערער היה קטן דקי"ל אין מחזיקין בנכסי קטן אפי' הגדיל. כיון שבשנת תרכ"ב היה לו אשה ובנים א"כ הרי החזיקו בפניו לפחות ג"ש אחר שהגדיל ודי בזה לדעת מר"ן הש"ע ז"ל סי' רמ"ט סי"ט. גם אין לחוש אולי היה המערער אז קטן מאחר שכבר נגמרו שני החזקה בחיי אביו כנז' שם. ובלא"ה צא וחשוב מאז ועד אתה כמה שני גדלות למערער עצמו. באופן כי הוחזקה בפני אבי המערער שהוא היורש הא' ובפני המערער עצמו. גם אין לחוש אם נתקבלה העדות שלא בפני בע"ד עי' ח"מ סימן כ"ח ט"ו וסי' ק"מ סי' יו"ד. כיון שהדבר מפורסם לכל בני העיר וזה זמן רב יותר מ"מ שנים. ואף המערער עצמו לא יוכל להכחיש. גם מה שהיו המחזיקים סותרי' ובונים וכו'. גם מה שהניח אבי המערער אשתו ובניו סובלים דוחק הפרנסה והיו מוכרחים למשכן מקום אחר כנז'. ואורך הזמן הנז' מאמץ כח החזקה. כי מה זו שתיקה. כי לענ"ד נראה כי אע"פ שאמרו בפ' חזקת דאפי' יאודה וגליל אע"ג דסמיכי אהדדי ושלא בשעת חירום כבשעת חירום דמי מפני שאין השיירות מצויות וכתבו התוס' ז"ל וכו' וכמ"ש ה' הפו' הי"ו

מ"מ בזה"ז אפי' מסוף העולם וע"ס חשיבי שיירות מצויות ע"י הפוסטאס הקבועים בכ"מ קטון וגדול. וכל העולם כותבים עתה. דברי דודים. ומסחר. ובשורות והודעות. חדשות ונצורות. ובפרט מאן דכאיב ליה כאבא. דוחק פרנסה. או זרים אוכלים נחלתו. או לפקוד אשתו ובניו ושלום משפחתו וגם בזמן מלחמה לא ישנו את תפקידם. וכל הכותבים כנז' מודיעים גם חדשות זולתם. טענות ותואנות חזקות ומחאות. ומה גם אם אדם מיחה בפניהם בקום עשה בכדי שלא תועיל החזקה לפו"ד. ומה גם אם יש שם קרובים הנוגעים בנחלה. כי הם יכולים להודיע למערער [והם עצמם יכולים למחות מצד עצמם] והוא יודיע או ישלח הרשאה למחות. או ימחה שם בפני עדים והם יודיעו

ואע"פ שכתב רמ"א ז"ל בסי' קמ"ו ס"ה דל"מ מפי כתבם. היינו לגבי העדים שמוחה בפניהם שהם כותבים שטר המחאה. אכן שאר המודיעים א"נ העדים עצמם אם יפרסמו גם מפי כתבם נלע"ד דשפיר דמי. ובכן הדר דינא דעל המערער היה מוטל להביא ראיה

גם מה שצדד הרב הפוסק הי"ו. דאולי אחר שמת אבי המערער הדר דינא דעל המחזיקים להביא ראיה ותלי זייניה בההיא דריש סי' ס"ב בח"מ. ותירץ יתיב בטוב טעם. אין ספק כי הרב הי"ו איידי דחביבא ליה דקב"ה חדי בפלפולא אכפל תנא להכי. דבלא"ה לא יעלה על לב לומר כן דא"כ לא שבקת חיי ומה כח חזקה יפה. ועוד אטו טענינן ליתמי מאי דלא מצי אביהם למטען שהיורשים יביאו ראיה. והך דינא דסי' ס"ב שבקיה דדחיק ומוקי אנפשיה דהא אותביה רפ' מהך קושיא גופא וסליק בקשיא ע"ש ב"ב דנ"ב ע"א ובכ"ז פסקוהו הפוסקים ז"ל. משום דמסתבר טעמא דשמואל אפי' בחייו אלא משום דתניא כוותיה דרב ומודה רב לשמואל במת. ואפי' בחייו נמי היכא דלא אפשר לברר ע"ש. והוצרכו הראשונים ז"ל להסביר טעם הדין וכמ"ש הסמ"ע ועי' הריב"ש ז"ל סי' קס"ט. ומלבד שאין להעלות על לב סתירה לנדון דידן אלא שמשם ראיה לנדון דידן דבשאין יכולים היורשים המחזיקים להביא ראיה מוקמינן להו אחזקתייהו כי התם וכמו שהביא ראיה זו מהרימ"ט ז"ל בנ"ד [אין הס' הנז' אתנו] שרמזו הרב הפוסק הי"ו והבי"ד הרב פמ"א ז"ל ח"א סי' ע"ג בסוף התשובה והיא התשובה שציין מע' ה' הפוסק הי"ו ג"כ

וגם מה שצדד הרב הפוסק הי"ו כי אולי אבי המערערים כבר וכו' וכתב לו שטר מחאתו כדינו אלא דהני וכו' וע"ז העמיק הרחיב בעומק שכלו כרוב גדלו באו"ב. ולבסוף אסיק דלא טענינן להו לא טענה זו ולא הקודמת. אנא דאמרי אין זה כ"א רוח'ב לב משום יגדיל תורה ולהתלמד במקום אחר כרמוז בדברי ה' הפוסק הי"ו באיזה מקומות. וע"כ לא זכיתי לעיין בדב"ק כי טובים דודיו ולהתלמד אף אני כמוהו לחסרון הפנאי מאחר שלנדון שלנו אין ספק כי אין אנחנו יכולים לטעון כנז' מה דלא מצי אבוהון למטען ודוקא בפרוזבול אמרינן פרוזבול היה לי ואבד ועי' הרמב"ם ז"ל פ"ט מהל' שמטה ויובל מ"ה כ"ד עד ה' כ'ח או דאית ליה מגו וכההיא דסוס"י קמ"ו. או אחר שני חזקה. הא לא"ה לא דא"כ כל אדם יאמר שט"ח היה לי וכיוצא ואבד להוציא מיד המוחזק. ואף אם יצוייר שטוען אמת שכן היה איהו דאפסיד אנפשיה שהיה לו לשמרו לעולם. ואם אבד אבד זכותו. ודוקא אחר שהחזיק ג"ש במקנתו ושום אדם לא מחה בו שאז נחה דעתו אינו נזהר עוד לשמור שטרו. אבל שטרי תביעות צריך לשמרם לעולם ולהודיע לבניו ולפרסם הדבר. ואם לא עשה כן יפסידו זכותם. משא"כ במחזיק והוא עומד בתוך שלו ואין אומר אליו השב. ועי' הריב"ש ז"ל סי' קס"ט עמ"ש שנשבעה בב"ד ואבדה שטר הכתו' מפני אונס הגזרה וכו' ע"ש. [עי' בתו' ר"פ ז"ב דר"ג ע"ב דה' ורבנן

ואולם זו היא שקשה לענ"ד להבין כוונת הרב