אשר לשלמה קיח

כח ביד האב למנות אפוטרופוס גם על בניו הגדולים

אכן יש להשיב ולומר דלעולם אם שאר האחים גדולים אף אפוט' לא הוי אלא שהוא נתכוון לאפוט' ולא למתנה. ומשום דלא מיירי בסי' רמ"ו כ"א בדיני המתנה ולא בדיני האפוט' לכך לא ביאר מר"ן ז"ל דין האפוט' אי הוי באחים גדולים א"ל. וכי תימא הרי בס"ח כ' וז"ל אם אמר וכו' ולא ייפה כחו וכו' אפי' אפוט' לא עשאו ע"כ. ואי ס"ל דבאחים גדולים לא הוי אפוט'. מ"ט לא ביאר הדבר להדייא כיון דבגדולים נמי מיירי כמו שביאר בס"ח ההיא דלא ייפה כחו אלא סתם וכתב לא עשאו אלא אפוט' דמשמעותו אפוט' מיהא הוי. אפשר לתרץ דהא דשאר אחים גדולים לא שנאה מר"ן להדייא לשלול דעת הרז"ה לעניין מתנה אלא מכללא אתמר ולכך לא השמיענו דין זה דגם אפוט' לא הוי אחר שעיקר הדין לא בא בכתוב להדייא אבל ההיא דלא ייפה כחו דס"ח קאי אכולא מילתא דלא עשאו אלא אפוט'

אי נמי אפשר לומר אחר דדין זה שהאב אינו יכול למנות אפוט' על בניו הגדולים לא זכר שר' מר"ן הש"ע גם בסי' ר"ץ דמיירי בהל' אפוט' ואדרבא כתב לשון הרמב"ם דמשתמע לאידך גיסא וכמ"ש המבי"ט ז"ל אלא דמצינו לרבי' הרמ"ה במפ"ה הגיה על דברי הרמב"ם את דברי רי"ו אלמא ס"ל דלא פליגי. גם הרב"י הביא לשון רי"ו בסתמא ולא כתב שהפוס' חולקים עליו אלמא ס"ל דלא פליגי וכמש"ל משם הרב החבי"ב בכנסת ותשובה. ולכאורה היה ראוי שיפרש הענין כדי שלא נאמר בדעת הרמב"ם כמ"ש המבי"ט. אלא ודאי לפי רוב פשיטותו לא הוצרך לבארו. ואם בסי' ר"ץ לא הוצרך לבארו לרוב הפשיטות כ"ש בס' רמ"ו דלא מיירי בהכי בדין האפוט' כ"א בדין המתנה ושאני ההיא דס"ח שחידוש גדול הוא שהרי אפוט' אינו צריך יפוי כח כמ"ש מור"ם בסי' ר"ן סי"ז בהג"ה. ועי' נתיבות המשפט סי' רמ"ו סק"ב. ועי' מש"ל פ"ו מהל' זכייה הל' ד'

וכשאני לעצמי אומר אני דשנייא אפוט' דא דאפקה בלשון מתנה נימא דאלימא טפי ובלשון מתנה יכול האב למנות אפוט' על בניו הגדולים לא כן מינוי אפוט' שהוא בלשון אפוט' אין כח ביד האב למנות על הגדולים ובזה ניחא לן טפי הא דלא הביא המבי"ט שדחה דברי רי"ו ז"ל ראיה מההיא דהכותב כל נכסיו וכו' לשיטת הרשב"א וסיעתו דמיירי אף בגדולים. והדבר צריך תלמוד

והרב חלקת מחוקק א"ה סי' ק"ז סק"ב כתב וז"ל לא עשאה אלא אפוט'. אם יש יורשים קטנים או שאין יורשים כאן ניחא דמינה אותם לאפוט'. אבל אם היורשים גדולים יכולין לומר אין צריכין לאפוט' כמבו' בח"מ סי' ר"ץ סכ"ו בהגה. דאפשר דמ"מ כל זמן שלא חלקו צריכין לקבל אותה לאפוט'. ודוחק לומר דאם הרשו' בידם לחלוק. הרשות ג"כ בידם שלא לקבל אותה אפי' לאפוט'. ע"כ. והביא דבריו הב"ש

נראה דקשיתיה לשון חכמים לא עשאה אלא אפוט' דמשמעותו אפוט' מיהא הוי ולכך תירץ דקודם חלוקה צריכין לקבל אותה לאפוט'

איך שיהיה הדרן לקמייתא אנן בדידן בתרייהו דמרן ומור"ם גרירנא וגברא רבא קא מסהיד עלה הרב החביב ז"ל דסברי מרנן מר"ן ומור"ם ז"ל דהרמב"ם ורי"ו לא פליגי ופסקה מור"ם להדייא הכי נקטינן. וא"כ בנ"ד אשר שמענו מפי המגיד שהבת הנשואה היא גדולה בעת המינוי ואינה הולכת בדרך רעה וגם לא השליש המעות בידו לשם כך. גם הרמב"ם יודה דאין האב יכול למנות אפוט'

זאת [ע' שע"א ח"מ סי' כ"ג] ועוד בנ"ד גם המבי"ט יודה דאין כאן אפוט' דהנה מצינו להרשב"ש ז"ל סי' שמ"ד בראובן שהניח ג' בנים הא' קטן והא' נשוי. והא' בחור בן י"ח ובשעת פטירתו אמר שהוא מניח בניו ביד אחיו האח הגדול ובא הבן הבחור לב"ד ותבע נכסיו והבן הגדול מעכב על ידו שאביו מינהו אפוט' עליו. ותשובתו הרמתה. אלא ציוה אביו שישארו נכסיו ביד אחיו הגדול ממנו עד זמן קצוב מצוה לקיים דבריו אבל האב לא קצב לא זמן ולהשאר ביד האפוט' לעולם זה לא עלתה על לב דעת האמת וכשם שאי אפשר לומר עשרים שנה או שלשים שנה כך אי אפשר לומר לא שנה ולא שנתים לא יום ולא יומים יעו"ש. והכא נמי בנ"ד שאמר המצוה כולסי יכון פידך ולא קצב זמן דלא הוי אפוט' על בת הגדולה וכמ"ש הרשב"ש ז"ל

וצריכין אנו למודעי אם הב"ד יכולין למנות אפוט' על הגדולים א"ל. והנה מצינו שכ' הרמב"ם בפ' יוד מהלכות נחלות ופסקו מר"ן בסי' ר"ץ סכ"ו וז"ל קטן שהגדיל. וכו' אין ב"ד מונעין ממנו ממונו ואין מעמידין לא אפוט' אא"כ צוה וכו' ע"כ. הרי בהדייא דאין ב"ד ממנין אפוט' לגדולים

אלא דעדיין יש לפקפק שהרי מאור דין זה הוא גבי נכסי שבוי בפ' המפקיד וכמ"ש הד"מ וז"ל קטן שהגדיל וכו' מבואר בהמפקיד דף ט"ל אפוט' לדקנני לא מוקמינן ע"כ. ושם נאמר שבוי שנשבה והניח קמא וכו' ב"ד יורדין לנכסיו ומעמידין אפוט' וקוצר וכו' ואח"כ מורידין קרוב לנכסיו. ולוקים אפוט' לעולם. אפוט' לדקנני לא מוקמינן. ופירש"י אין ב"ד טורחין לבקש אפוט' לאנשים גדולים שנתמלא זקנם לפי שלא ימצאוהו דבשלמא ליתמי איכא דשמע להו והוי אפוט' לדבר מצוה אבל לדקנני לא שמעי להו. ע"כ. משמע דאם רצו לטרוח או בא מעצמו בלא טירחא רשאין. והרמב"ם פ"ז מהל' הנז' הלכה ה' כ' ולמה לא יעמידו ב"ד אפוט' לעולם וכו' לפי שאין ב"ד חייבים להעמיד אפוט' לגדולים שהם בני דעת. ע"כ. ופסקו מר"ן סי' רפ"ה ס"ב. וכתב הה"מ זוהי הקושיא שהקשו בגמרא ולוקי אפוט' וכו' הרי שהרמב"ם מפרש מאי דאמור רבנן בגמרא אפוט' לדקנני לא מוקמינן. ה"ל אינם חייבים וכמ"ש רש"י. דוק מינה דאם רצו רשאין. וא"כ מ"ש הרמב"ם בפ' יוד ואין מעמידין לו אפוט' וכ' הה"מ מבואר בהמפקיד אפוט' לדקנני לא מוקמינן. מוכרחין אנו לומר דלישנא דגמרא נקט וכבר הרמב"ם עצמו פירש כלישנא דשם אין ב"ד חייבים. וא"כ גם מ"ש הרמב"ם בפי' אין מעמידין וכו' שהוא לישנא דש"ס הכי פירושו שאין ב"ד חייבין אבל לעולם רשאין הם. והרדב"ז ז"ל בסי' קע"ג כ' וז"ל שאלת על הא דאמרין אפוט' לדקנני לא מוקמינן. הרי שהעמידוהו אי מצי למימר לא ניחא לי במאי דעבוד או לא תשובה זו מחלוקת בין הראשונים. כי לדעת הרא"ה ז"ל אם העמידוהו לאו כלום הוא. והרשב"א ז"ל כ' דנהי