אשר לשלמה קד

וסבר דלשון זה יועיל ובאמת אינו מועיל ע"כ. וכוונתו היא כמ"ש דאיירי בשטר שכתוב בו שדה זו אתננו לו ולשון זה ספיקא הוי כדעת מהרא"ש ז"ל ואמרינן שטעה סבר דלשון זה יועיל אף כשהוא מתכוון להבא ובאמת אינו מועיל. זהו כוונת דבריו. כאשר להרב שיו"ט ז"ל סי' הנז' שאחר שהביא דברי מהרא"ש ז"ל כ' וכן מדברי הסמ"ע בחו"מ סי' מ"ב סקכ"ו דטעמא דאתננו הוא משום דיד בעל השטר על התחתונה יעו"ש ע"כ

והש"ך סקכ"ב לא אסיק אדעתיה דברי מהרא"ש ז"ל דס"ל דאתננו הוי ספיקא. ולכך נקט בדבריו כאשר יהיה האופן שאין כתוב בשטר אתננו להדייא. רק אפשר לפרשו בלשון אתננו ואפשר לפרשו בלשון אחר. והשיג על הסמ"ע דבלישנא דאתננו דליכא מ"ד דמהני אין לומר שהנותן טעה. עוד הקשה עליו וכ' ולא ידענא מאי נראה דקאמר ולמה המציא ענין אחר הו"ל לאתויי אני מניח וכו' דמהרי"ק ע"ש

ולמאי דכתבינן לק"מ. דדעת הסמ"ע כמהרא"ש דאתננו גופיה ספיקא הוי. וזהו שכ' הסמ"ע נראה דמיירי וכו' שדה זו אתננו וכו' דהיינו שכן כתב להדייא ולא כדמשמע מהש"ך דכוונת הסמ"ע היא שנוכל לפרש בו כן. ויען דלפ"ז נמצא מקור דין זה דמור"ם נובע ממקור מים חיים מההיא ברייתא דשטר שכתוב בו אתננו דלדעת חכמים לא קנה משום דלשון אתננו ספיקא הוי ואמרינן יד בעל השטר על התחתונה הגם דבטל השטר לגמרי. והט' משום דתלינן בטעות. אמטו להכי לא אייתי בידיה הסמ"ע הך דאני מניח דמהרי"ק והמציא ההיא דאתננו להוסיף תת כח לסי' זו ולומר דשורשה דהאי מילתא תלמוד ערוך הוא. ולפי שלא נמצא כתו' כן להדייא לרבנים הראשונים שקדמוהו וכל הפוס' סתמו את דבריהם ולא כתבו דאתננו ספיקא הוי. לזה כ' הסמ"ע נראה ומימלא אתה למד דאף היכא דליכא מ"ד דמהני אפ"ה קא אמרינן דילמא הנותן טעה שהרי באתננו קא אמרי חכמים דלא קנה. והט' משום דאמרינן דדילמא מתכוון להבא וטעה וסבר דמהני הגם דליכא מ"ד דמהני. דאפי' לר"מ דס"ל דקנה היינו משום דפשיטא ליה שהוא לשון הווה. ולמאי דאמרינן דאתננו ספיקא הוי. א"כ ה"ה הני לישני דאינם מועילים בבריא כגון יטול יזכה. למ"ד דקי"ל כוותיה. משום דס"ל דמשמעותם להבא והוו כמו אתן. דלדידיה שוין. וכולהו איתן מושבם. מידי ספיקא לא נפקי. וטעמא דאינם מועילים הוא משום דיד בעל השטר על התחתונה א"כ בשטרי דידן דכתבינן דלא כאס' וטו"ד. אמרינן דידו עה"ע וכדפ' מר"ן סי' מ"ב ס"י וז"ל הרבה מהפרשי' כתבו שעכשיו שנהגו לכתו' דלא כאס' ודלא כטו"ד אמרי' בכל לשון מסופק יד בעה"ש עה"ע. ע"כ

ואמנם הא ודאי ההיא דמהרא"ש ז"ל לאו אליבא דכ"ע היא. שהרי כ' הרב"ח ז"ל סי' מ"ב וז"ל ומהרי"ק בשורש צ"ד חלק ואמר דדוקא כשהספק נופל בכוונת הנותן וכו' וע"ש ולא משמע הכי בדברי הה"מ פכ"ג ממלוה וג' פ' גפ' גבי שטר שזמנו שבת ע"ש וכו'. ע"כ. ואי ס"ל כמהרא"ש איך יחלוקו על ההיא דמהרי"ק. והלא תלמוד ערוך הוא. אלא ודאי ס"ל להה"מ והני' לדעת הב"ח דלשון אתננו לא הוי ספיקא. וכדמוכח ג"כ מדברי הש"ך הנז'. ולדעת הב"ח אפשר לומר דכוונת מור"ם במ"ש וי"א בוא'ו הוא לחלוק. וא"כ יוכל הנותן לומר קי"ל כמ"ד דאתננו משמעותה בפשוט הוא להבא ולאו טעמא הוא משום דספיקא הוי ויד בעהשה"ת כי היכי דלועיל האי לישנא דלא כאס' וכו'

קנצי למילין מהני מילי מעלייתא דכתבינן. כי ההיא ריעותא קמייתא דלשון יזכה דהוי ק"ד. לא הורע כחה רק מצד מה שכתוב בשטר תיבת מעכשיו. אבל לא הורע כחה מטעם דסתם קנין הוי כמעכשיו וגם לא מצד מ"ש בשטר דלא כאס' וכו'. וכמבואר הכל לעיל

עוד איכא טעמא אחרינא לאלומי כח מתנה זו ולאורועי כח ריעותא זו דק"ד. ממ"ש בשטר וחי"ע חו"ג וקבלו וכו'. ובלשון חיוב הוי אתן ק"ד. כדמשמע מדברי הרשב"א שהביא הב"י סי' קצ"ה מחו' כ' שכ' דכל שקנו מידו אע"פ שלא אמר בל' חיוב דקנין מילתא אלימתא היא ומתקן הענין וכאלו מחייב עצמו באותו דבר שאמר ליתן. ובסו"ד כ' שהקנין מחזק הענין כאלו מחייב עצמו ליתן ע"ש. אלמא פשיטא ליה דחיוב ודאי מהני באתן ולא אתא אלא לאשמועי' דגם ק"ס הוי כחיוב. וכן מוכח ג"כ ממ"ש הב"י שם מחו' יב' שכ' וז"ל יש מהגאונים שאמרו דכל לשון עתיד שאעשה כך או שאתן כך הוי ק"ד ויש מי שאומר דכל האומר אתן כו"ך לאו ק"ד הוא אלא הרי הוא כאלו קנו מידו בחיוב אותו סך ע"כ. משמע דבלשון חיוב ודאי דמהני. וכ"כ הסמ"ע סי' ס' ס"ק י"ח וז"ל ואפי' לדעת האומרים דאם קנו מידו ליתן או אתן לא קנה דהו"ל ק"ד וכמ"ש מור"ם בשמו לקמן סי' רמ"ה ס"א מ"מ בזה שחייב נפשו ליתן לזה הכל מודים דקנה וכ"מ מהגהת מורם שכ' בסמוך על שטר שכתוב בו מחמת שנתתי וכו' וז"ל אבל לא שעבד עצמו להתחייב עכ"ל דמשמע הא שעבד עצמו להתחייב הא חייב אפי' בלשון נתתי אף שלמ"ד זה נתתי הוי כמו אתן וק"ל. ע"כ. והעתיק דבריו הש"ך סקכ"ד ולא חלק עליו

ואחר נשיקת הרצפה נוראות נפלאתי מה דמות יערוך ה' הסמ"ע ז"ל נתתי לאתן. והלא בפי' השולח ד' מ' אמרינן ת"ר האומר נתתי שדה פ' לפ'. נתתיה לפ'. הרי היא שלו. אתננה לפ' ר"מ אמר קנה וחכ"א לא קנה. והביאו הב"י ריש סי' רמ"ה. הרי דלא פליגי ר"מ וחכמים אלא באתננה. אבל בנתתי מודים חכמים לר"מ דלא הוי ק"ד. אלא שדברו חכמים בהווה. ובבא להקנות השדה בלשונות הללו עסקינן. ולא בדרך הודאה. ולכך אמרו בגמ' האי האומר דקתני כותב הוא. וכדפי' הר"ן הביאו הב"י שם אלא דפליגי שם הרמ"א והרשב"א ז"ל. דהרשב"א ס"ל דע"כ לק' רבנן דאתננה הוי להבא אלא בקנין שטר. אבל בק"ס דעדיף טפי ומתקן הענין מודו דמהני וכמש"ל משם הה"מ והרשב"א. וההמ"ה ס"ל דק"ס לא עדיף מקנין שטר. וכמו דבקנין שטר לדעת חכמים לא מהני דלהבא הוי. הן בק"ס. והן הן דעת האומרים שהביא הסמ"ע. אבל בנתתי אף בקנין שטר. כשהוא בא להקנות הוא לשון הווה. ובסי' ס' לא איירי מר"ן הש"ע בהאי ריעותא דק"ד כלל ולא הוזכר בדברי מר"ן שם כ"א מה שטען שמעון שלא היו בידו הק' זהובים ואין אדם מקנה דבר שלב"ל. ומר"ן הוסיף עוד לומר שאם הזהובים הם מטבע שנושאים ונותנים בהם אין מטבע נקנה בחליפין. וע"ז הגיה מור"ם אבל לא שעבד עצמו להתחייב. אבל האי ריעותא