אריה דבי עילאי (ש"ס) ה

מיקלע בשבת מ"מ נתערבב השטן בשני א"כ מה זה שכתבו לאו דמיקלע בשבת נשיטא ותיפוק להו דהא אם מיקלע בשבת עכ"פ תוקעין ביו' שני והשני ימים כיומא אריכתא וכנ"ל אך צריך לומר דז"א הנ"ל דהטעם דהוי כחדא יומא אריכתא משום כדי דליכנס ישראל תחלה לדין ביום הראשון ואחריהם האו"ה בלילה השי ליום שני א"כ בעינן דלערבב השטן ביום הראשון בשעה שבסין לדין ע"י התקיעות וכנ"ל דהא בלא הא לא סגי. וע"ז כמו דמ"מ כיון דמיקלע בשבת שהיו ישראל מוכנים לתקוע ח דהם אנוסים בתקנת חכז"ל שפיר אערבוב השטן כאילו תקו בפועל ממש. ולפי"ז היכא דאתיליד אונסא בר"ה שחל בחול זפי' אי אתיליד אונסא ביום הראשון לבד ג"כ הוי כשנה שאין וקעין לה בתחילתה דאף דשני הימים כחד יומא אריכתא מ"מ ה לא איערבוב השטן בשעת כניסת ישראל לדין דהוא ביום הראשון ועפי"ז מדוקדק לשון הגמרא שנה שאין תוקעין לה בתחלתה דתיבת בתחילתה הוא מיותר. אך דבא להורות דאף דני ימים כיומא אריכתא בעינן דווקא עירבוב השטן ביום הראשון בשעת כניסת ישראל לדין. א"כ שפיר לחון התוס' דכתבו פורש בה"ג דבהא דכתב בה"ג לענין הדין לאו דאיקלע בשבת וכנתפרש לשון הגמרא דקאמר בתחילתה דנראה מיותר דהוא פורות דאף דשני ימים כיומא אריכתא נחשבין מ"מ בעינן דוקא עירבוב השטן ביום הראשון וזה דיוק תיבת בתחילתה

ועפי"ז יש לתרץ קושית הגמרא דר"ה דף ט' וכי בתשעה מתענין כו' די"ל עפ"י דרך אגדה כך דהנה עצמו של יום הכיפורים עושה שני ענינים א' דהוא גמר הדין של ר"ה. ב' דהוא יום הכפרה והסליחה וכשישראל צדיקים דבכתבים לאלתר לחיים בר"ה שוב אין יוה"כ עושה רק פעולה א' מה שמכפר כל העוונות הנשארים קצת דאין צדיק בארץ וכו' אבל הגמר דין כבר נגמר בר"ה א"כ הוי יוה"כ רק לטובת ישראל לכפר עליהם. והם כבר כתבנו דזכות ישראל לצאת זכאי הוא ע"י דנחשבי' התח יומא כחד יומ' אריכתא בערך או"ה הנידונים בלילה הוי ישראל צדיקים גמורים וזכאים בדינם א"כ עיקר זכות ישראל כדכתבנו שומו שאדה"ר בשעה שנברא היו שני הימים כחד יומא מחמת שלא הפסיקה הלילה והי' האורה משמש כל אותו הלילה כן הוא לדווות בשני ימים של ר"ה וכמדרש הנ"ל. א"כ שפיר יש לפרש הקרא דועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש כיון דב' ימים של ר"ה נחשבים כחד יומא הוי העשירי בחודש נקרא יום התשיעי. וגם יש לפרש סיום הקרא מערב ועד ערב תשבתו שבתכם ר"ן דע"י דועניתם את נפשותיכם בתשיעי כנ"ל דהוא מחמת דנחשבים התרי יומי בחד יומא וא"כ ע"כ דזכו ישראל להיות נמנים בעדת צדיקים תיכף בר"ה ולכך הי' נחשב לדידהו שני ימים כחד יומא אריכתא א"כ כבר נגמר דין שלהם לטובה בר"ה והוי יוה"כ רק לטובתם לכפר ולא לגמר דין א"כ מערב עד ערב תשבתו שבתכם ר"ל להנאתכם ולטובתכם כמו לך לך להנאתך ולטובתך. ועפי"ז יש לפרש דברי הזוהר חדש הנ"ל דהנה כ"ז שייך אם נימא בתשרי נברא העולם והתחלת הבריאה הית' בכ"ה באלול ואדה"ר נברא בר"ה משא"כ אם נימא דבניסן נברא העולם נסתר כל זה. והנה התוס' כתבו בר"ה דף כ"ז ע"א ד"ה כמאן מצלינן האידנא זה היום תחילת מעשיך דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן א"כ ג"כ נסתר דברי הנ"ל כיון דעכ"פ בפועל לא נברא אדה"ר בתשרי א"כ לא הוו שני ימים רצופים כיום א' רק בניסן ולא בתשרי אך באמת ממה דלמד ר' אליעזר בר"ה דף י"א דבתשרי נברא העולם משום דכתיב תדשא הארץ דשא וגו' איזה חודש שארץ מוציאה דשאים ואילן מלא פירות הוי אומר זה תשרי מוכח מזה דבאמת במעשה נברא העולם בתשרי א"כ שפיר מיושב קרא דועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש וכנ"ל ומבואר בזה דברי הזוהר חדש תדשא הארץ הה"ד ועניתם את נפשותיכם ר"ל כיון דמקרא תדשא הארץ נלמד לר"א דבתשרי נברא העולם במעשה א"כ הוי שני ימים של ר"ה שבו נברא אדה"ר כחד יומא אריכתא וכן נקבע לדורות דשני ימים של ר"ה כחד יומא אריכתא וא"כ הוי העשירי לחודש שהוא יוה"כ רק יום התשיעי לחודש וזו כוונת הזו"ח דקאמר הדה"ד ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש

עוד נראה לפרש דברי הזו"ח הנ"ל תדשא וכו' עפ"י מה דיש לפרש הפסוק ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ וגו' ארורה האדמה בעבורך והקושיא מבואר דאדם חטא אדמה מה חטאה ולדברי רש"י ז"ל דכשנפקד האדם על עונו נפקדה גם האדמה על עונה היא גופא טעמא בעי דלמה דוקא כשנפקד האדם נפקדה גם היא ולא קודם וי"ל דע"י האדמה ששינתה הציוי בא האדם לידי חטא דהנה מבואר בגמרא דסנהד' דף כ"ט ובמדרשים הובא בפי' רש"י על החומש בפסוק ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמותון דדחפה לחוה על האילן והוא מוקשה מאוד כמו שהקשו כל המפרשים דמאי ראי' שלא מתה כשדחפתה דלא תמות כיון דהוי באונס ומה ראי' רצון מאונס עיין מה שדחק עצמו היפ"ת לומר דסברה דבהעץ יש סם המות אף בנגיעה. ולפענ"ד ליישב כך עפ"י המבואר במ"כ בשם אבות דר' נתן דבאמת אדה"ר אמר לחוה איסור אף בנגיעה יעו"ש. והנה כתב הילקוט דוד בשם ס' חן טוב דף ח' ע"א דכפל הלשון מות תמות הוא בין על העץ ובין על הפרי יעו"ש. ואך י"ל קצת דלא כמו שהביא החן טוב הובא בילקוט הנ"ל דכל האילנות שבתוך הגן עדן הי' טעם עצים ופרים שוה רק די"ל דדוקא עץ הדעת הי' כך וכדכתיב בקרא כי טוב העץ למאכל ומכ"ש למ"ד אתרוג הי' דהוי טעם עצו ופריו שוה ואדם וחוה לא ידעו מזה וסברו דגם עץ הדעת אין טעם עצו ופריו שוה כמו שאר אילני הגן ולפי"ז י"ל דהי' כוונת אדה"ר במה דהוסיף לחוה איסור הנגיעה כדי שלא תיקשי לה נהי דאסר הקב"ה הפרי למה אסר עוד העץ כיון דהעץ אין בו טעם כלל לכך אמר לה אדה"ר דהוא משום דאסר הקב"ה אף הנגיעה וממילא בדבר שאין בו איסר מצד דטעם איסורא קא טעים רק דאיסורא דרכיב עלי' אף בלא הטעם ואפי' בנגיעה ממילא אין חילוק לענין הגיעה בין הפרי דיש בו טעם ובין העץ דאין בו טעם. ואפשר עוד דאדה"ר בעצמו פירש כך כוונת הקב"ה דאסר לו הנגיעה וכמ"ש החן טוב הנ"ל דכפל הלשון של מות תמות הוא להורות בין על העץ בין על הפרי והי' אפשר דאדה"ר דן מזה דע"כ הנגיעה ג"כ אסורה דאי משום הטעם בוודאי אין לאסור העץ דאין בו טעם עכ"פ הי' נחלט בדעת האשה דאיסור העץ הוא מחמת דיש איסור בנגיעה דזולת זה אין לאסור אכילת העץ כיון דאין בו טעם ולפי"ז שפיר הי' ערמת הנחש דהתחילה לומר אף כי אמר אלקים וגו' לומר בלשון תמי' כאשר מורה ע"ז לשון אף שהוא מורה על ענין התמי' והפלגת הזרות שיש בענין זה וזה כוונת המדרש ד' שפתחו באף וכו' ר"ל דענין לשון תמי' דנרמז באף גרם לפיתוי החטא ואמרה אף כי אמר אלקים לא תאכלו מכל עץ הגן הורה בלשונה שני תמיהות אם על כל האלנות נאסרו שהוא ענין זר וכמו דקיי"ל באשה שנדרה קונם כל מיני פירות דאין הנדר חל כלל שנית אם נאסרו גם מהעץ דהוא ג"כ ענין תמי' לאסור העץ שאין בו טעם כלל וע"ז השיבה האשה על שני השאלות מפרי עץ הגן אכל נאכל דלא נאסרו כלל ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון א"כ כיון דעל עץ הדעת נאסר אף הנגיעה אין חילוק בין עץ לפרי והתחיל הנחש להסית אותה וכדכתיב ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמותון כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם ר"ל אפי' ע"י אכילת העץ ג"כ בא לידי פקחה ושכלות ובהעץ בעלמא דאין בו טעם בוודאי אין מהראוי לאסור ואי משום הנגיעה דאמרת דנאסרה חפה אותה עלי' ואמר לה הנחש עתה שבלא"ה את נוגעת מחמת אונס שדחפתה עלי ממילא את יכולה לאכול עכ"פ מן העץ שאין בו טעם כיון דהעץ אין בו איסור רק מחמת הנגיעה ובהנגיעה אנוסה עתה ולהוסיף עוד הקדמה מן מג"א סי' ש"י סק"ז דכמו דמותר להניח לאיזו מקום שירצה כלי שמטלטלין בעבור שצריך לגופו כ' משום דהוא בידו רשאי לטלטלו יותר כמו כן אם שכח וטילטל כלי שאסור לטלטלו ג"כ מותר לטלטלו לאיזה מקום שירצה כ"ז דעודו בידו ומזה עוד במג"א סי' ר"ט לענין איזמל. ומיושב שפיר קושית