ערוך לנר סנהדרין רלד

הנ"י כיון שהוא שוגג א"כ קשה איך משכחת הכא נפקותא לענין ממון וי"ל בדוחק לפי מה דאמרינן לקמן דאם עשה ז"מ כהוראתו ג"כ חייב א"כ משכחת דהז"מ גופא נעשה שליח ב"ד והכה אותו. אכן אכתי קשה דאיך יתחייב הז"מ על זה תשלומין כיון דמיקטל אין אדם מת ומשלם וממנ"פ לר"מ ליכא כאן מיתה כיון דליכא רק היכא דאיכא ממון למיהוי דבר שזדונו כרת ואי איכא מיתה ליכא ממון וצ"ע:

שם בתוספות ד"ה דין בתו מאנוסתו. בכולהו משכח פלוגתא:

ק"ק הא לעיל (דף ע"ו ע"ב) יליף אביי מק"ו מבת בתו דאבתו ענוש כרת ורבא ס"ל דאין עונשין מן הדין ולכך יליף מגז"ש אבל לעולם הק"ו גם לרבא בדוכתי' קאי וא"כ מה בכך שהזקן ממרא לא ס"ל הגז"ש דלא נתקבלה לו מכ"מ איכא איסורא מכח ק"ו דאדם דן ק"ו מעצמו ואכתי איך הורה לעשות ולהתיר בתו מאנוסתו ועוד י"ל למה נקט דוקא בתו מאנוסתו ולא ג"כ אם חמותו ואם חמיו דאתיא ג"כ מהך גז"ש כמבואר לעיל ר"פ הנשרפין ועוד הקשה אאמ"ו נר"ו אהא דכתבו התוס' בהוריות (דף ד' ע"א) בד"ה בדבר שאין הצדוקים מודים דבתו מאנוסתו מקרי כל דבר ולא מחייבי ב"ד דהרי רב אשי יליף שם ב"ד מזקן ממרא והרי בזקן ממרא גופא חייב אהוראת ב"ד מאנוסתו כדמוכח סוגיין דהכא. ונלפע"ד דהנה ביבמות (דף ז' ע"א) מסיק בש"ס דאצטריך עלי' למתסר ערוה ליבם משום דה"א דאתקשו כל העריות לאשת אח וכמו דאשת אח שרי' במקום יבום ה"נ שאר עריות לכך אצטריך עלי' ורבא קאמר שם דאעריות ל"צ לגופא קרא דאין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת כי אצטריך קרא להתיר צרה שלא במקום ערוה ע"ש והשתא אי ליכא גז"ש לבתו מאנוסתו ולא אתיא רק מק"ו א"כ כיון דאין עונשין מן הדין ליכא כרת ולא הוי רק לאו גרידא ולפי תירוץ רבא מתיבמת אי נפלה בתו מאנוסתו ליבום והשתא י"ל דבהא קמיפלגי דב"ד סבר כרבא דאית לי' גז"ש א"כ הוי בתו מאנוסתו ל"ת שיש בה כרת ולא מתיבמת אבל הזקן ממרא לא סבר הגז"ש וא"כ ליכא רק איסור מק"ו וזה נדחה מפני עשה דיבום ולכן התירה להתייבם והתיר אסור כרת ולכן לא קשה הרי הוי כולי דבר דז"א דודאי בעיקר בתו מאנוסתו מודה דאסורה מק"ו ולא התיר רק להתייבם משום דס"ל כרבא והכא ג"כ רב פפא אליבא דרבא מתרץ כן ולכן לא הוי מצי למינקט אם חמותו ואם חמיו דבהכי הוי כולי דבר דהתם לא שייך ק"ו ומכ"מ ל"ק אמה שכתבו התוס' בהוריות דצדוקים לא מודו בבתו מאנוסתו הא ק"ו הוא גם אי לא ס"ל גז"ש די"ל דצדוקים לית להו דרשה בא' מי"ג מדות כמו שפי' רש"י בחולין (דף ד' ע"א) לענין כותים ע"ש:

שם בד"ה עקביא בן מהללאל. ואע"ג דעקביא מחמיר:

וכן פי' רש"י עיין במהרש"א שכתב שהכריחו התוס' לזה מאי דפריך לקמן תדע שהרי לא הרגו את עקביא. ופירושו תמוה לפענ"ד דאם כן מאי תירצו התוס' דזימנין דהוי קולא דאכתי מאי מוכיח בפי' זה ממה דלא הרגו את עקביא דלמא בכה"ג לא הורה עקביא היכא דהוי לקולא אבל הדבר פשוט דהש"ס מוכיח מר' יהודה דהוזכר שם בעדיות (פ"ה) גבי פלוגתא דעקביא ב"מ ורבנן ולר' יהודה מיחייב גם בדבר שאין זדונו כרת רק שיהיה עיקרו מד"ת ופירושו מד"ס וכמו שכתב הר"ן והרי באותן ד' דברים הוי מה שהיה מתיר שער בכור ולדעת הרמב"ם אפילו אאיסור דרבנן מיחייב ועוד בכל הני דפליגי שם שייך קולא כגון גבי משקין את הגיורת ומשוחררת הוי קולא כמו לקמן גבי השקאת סוטה לענין אם קדש אשה במעות כתובתה וכן לענין שער פקודה הוי קולא לענין אם נכנס למקדש ונתחייב חטאת וקדש בו את האשה כדלקמן גבי הקדשות וא"כ כיון דבכולהו משכח קולא למה הוצרכו התוס' לתרץ גבי דם הירוק דוקא אבל כוונת רש"י והתוס' נלפע"ד דזה ודאי גם לר"מ הלכה כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים א"כ ע"כ הזקן ממרא פסק כעב"מ וב"ד כרבנן ולפ"ז לא הוי קולא גבי זקן ממרא רק חומרא ולכן פירשו דחומרא הוי כגון היכא דמשלים דם ירוק ושיטה זו נוכיח לקמן עוד דבכל מקום טרח הש"ס ורש"י לאוקמי ב"ד אליבא דהלכתא וז"מ שלא אליבא דהלכתא וזה דהוקשה להתוס' כאן דז"מ יפסוק כהלכתא אי הורה לעשות. ובעיקר קושיתם נלפענ"ד דלכאורה י"ל עוד למה נקט הש"ס דפליגי בפלוגתא דעב"מ ורבנן ה"ל לאתויי פלוגתא דב"ש וב"ה במימי תלתן ומימי בשר צלי דמוקדמת שם במשנה קודם פלוגתא דעב"מ ורבנן והרי לקמן גבי לקט שכחה מייתי הש"ס דפליגי בפלוגתת ב"ש וב"ה ונ"ל דבנדה (דל"ג ע"א) אמרינן תניא אר"מ אם הן יושבות על כל דם כו' ע"ש ובתוס'. הרי לפי המבואר בתוס' שם ס"ל ר"מ בדם ירוק כעב"מ לפי דעת ר"י והרי הכא ר"מ הוא תנא דהך ברייתא וא"כ שפיר מוקי דזקן ממרא סבר כרבנן להקל וב"ד סבר כעב"מ להחמיר דכן הוי הלכה לדעת ר"מ ולא מצרכינן להנפקותא שהביאו התוס' בהשלמה דדם ירוק לדם אדום ולכן א"ש דלא נקט פלוגתת ב"ש וב"ה דא"כ יקשה כקושית התוס' דהרי זקן ממרא כדין פסק כב"ה אם הקיל והורה לעשות:

שם ד"ה בפלוגתא דר"י ורבנן. ולא יתכן דאיירי כי האי גוונא:

וליישב דעת רש"י י"ל דהא דכתב דאם נכנס למקדש חייב פי' דהוי נפקותא דמלקין אותו דכל ח"כ מלקין אותן ואי פטור א"כ צריך לשלם כדין חובל ובזה הממון קדש אשה והוי ממש הנפקותא כמו שפירש"י בפלוגתא שלפני זה גבי מלקות בג' או בכ"ג וכן יש לפרש מה שפי' רש"י לקמן בד"ה ר"מ אומר נותן דמיו נפקותא לענין האוכלו בטומאת גופו דחייב כרת א"נ י"ל דהוי נפקותא לענין חטאת שהפריש אמה שנכנס למקדש וקדש בה את האשה דאם טמא הוא חטאתו חטאת ואינה מקודשת ואם טהור הוא לא הוי חטאת אלא חולין ומקודשת אכן מדברי הרמב"ם נראה דס"ל דגם בדבר ששגגתו עולה ויורד חייב. וא"כ גם דעת רש"י כן:

שם בד"ה ר"י אומר כיהה. אין להביא ראיה לת"ק:

פי' בזה מתרצים מה שהקשו דאי כהה וטמא היינו לת"ק דלפ"ז דלא כתיב ר"י אומר י"ל באמת דר"י אסף הדיעות וקבע הלכה כת"ק אבל בנזיר (דס"ה) תירצו התוס' קושיא זו בענין אחר דהנפקותא דת"ק טמא מספק ור"י טמא ודאי ע"ש:

שם בא"ד. ומיהו בירושלמי:

פי' דלפי מה דמסקו לכך גרסינן קיהה דאל"כ מאי פריך בנזיר דלמא כיהה וטמא הא כל כיהה טהור ועל זה כתבו דמיהו בירושלמי משמע דיש כיהה ובזה לא ידעתי למה כ' המהרש"א דלשון ומיהו מגומגם:

שם דף פ"ח ע"א בגמרא מנין לפריחה בבגדים שהיא טהורה:

אף דבנדה (דף י"ט ע"א) קאמר דנגע טהור ליכא לפרש בכולו הפך לבן דהאי בוהק מקרי ולאו נגע איקרי ואיך מפרש לי' בבגדים בכולו הפך די"ל דבוהק לא שייך רק לענין דמטמא במראה לובן וזה מקרי בוהק כמו שפי' רש"י שם אבל לא בבגדים דמטמאים במראות ירקרק ואדמדם:

שם דתנן המעריך פחות מבן חודש:

צ"ל דתניא דברייתא היא ולא משנה אכן לא ידעתי למה לא נקט פלוגתת דמתניתן דערכין כגון המעריך נכרי וכדומה שם:

שם אר"כ הוא אומר מפי השמועה:

ק"ק דא"כ איך משכחת