ערוך לנר סנהדרין רלג

בנדה (דף ס"ד ע"א) ובשבת (דף ס"ה ע"ב) ע"ש. ובספרי ערוך לנר בנדה שם הארכתי לפרש שיטת רש"י בענין זבה שצריכה מ"ח:

שם בד"ה עשירי ר"י אמר. דהיכא דלא ראתה ג' רצופין:

אבל אי ראתה ג' רצופין לא הוי י"ב תחלת נדה עד אחר שספרה ז' נקיים ובזה רש"י לשיטתו אזיל שכן פירש בפ"ב דערכין אבל לדעת הרמב"ם לעולם הוי אחר י"א דזיבה ז' דנדה בין ראתה בין לא ראתה. עיין בטור יו"ד ריש הל' נדה:

שם בד"ה ור"ל אמר. על שומרת יום כנגד יום חייב כרת:

הך לא משכחת רק היכי דשמשה בלילה שאחר עשירי דאי ביום י"א הרי עבדה שימור קצת ולא מיחייבה גם לר"י אפילו בתוך י"א יום בלא ראתה לבסוף כמבואר בנדה (דף ע"א ע"א) ואי ראתה אחר ששמשה ודאי גם לר"ל חייב כיון דסותר את הטבילה אף דלא בעי שימור וכן מה שכתבו התוס' דנגעה בככר של תרומה ע"כ איירי דנגעה בלילה שאחר עשירי וקדש אשה ביום י"ב דביום י"א הוי מגען ובעילתן תלוין גם לר"ל שמא תראה עוד ותסתור טבילתה כמבואר שם:

שם בתוספות ד"ה דאי להאי גיסא. וכיון דאם עברוהו כ"ע מודו:

פי' דאם הם אמרו שלא לעבר והוא אמר לעבר ע"כ ב"ד הגדול מודים לו דלפי דעתו מעובר א"כ לא קא שרי חמץ בפסח ועיין בת"ח שיישב תמיהת התוס' ולפענ"ד תי' תמוה שהוא הביא ממה שהקשה רבא והרי ר"נ השיב לו דמידע ידע דבחושבנא תליא מילתא הרי שבדיעבד לא חיישינן משום אתי לזלזולי בחמץ לבטל העבור:

שם בד"ה ורשב"ל אמר. וא"ת ולרשב"ל:

ואפשר לומר דרשב"ל באמת לא מוקי לברייתא דלעיל כר"מ דהלכה הוא רק דוקא בדיני נדה דזדונו כרת אלא בשאר מצות דהלכה למשה מסיני הם ובלא"ה לר' יהודה לא דרשינן הנך דרשות דלעיל כמש"כ התוס' לקמן (דפ"ח ע"ב):

שם ע"ב בגמרא ד"מ בפלוגתא דשמואל ורבי אבהו:

הא דנקט הך פלוגתא דוקא לאשמועינן דאפי' במנין הדיינים אי פליג אסנהדרין הוי זקן ממרא אכן ק"ק למה צריך למינקט פלוגתא דאמוראי בזה הא בכה"ג הוי ג"כ פלוגתא דתנאי לעיל (ד"ו ע"א) אי פשרה ביחיד או בג' דוקא וי"ל כיון דהנפקותא הוא לענין אם קדש אשה באותן מעות אי מקודשת או לא וא"כ המיקל הוא מאן דאית ליה דבעינן ג' ועי"ז עשה הממון גזל והתיר א"א לעלמא וא"כ בפשרה לא שייך זה דהא אליבא דר"מ קיימינן ור"מ הוא דאית ליה דבצוע בג' אבל בפלוגתא דשמואל ור"א קאמר שפיר דהלכה כשמואל כמש"כ התוס' לעיל (דף ג') בשם בה"ג ולכן הז"מ דהיקל כר"א לשווי' המעות גזל ולהתיר א"א פסק שלא כדין ולא מצרכינן לפ"ז למה שכתב רש"י עוד דנ"מ גם איפכא אי לאחר שקדשה זה קדשה ג"כ אחר דזה נפקותא רחוקה היא ואי משום דאל"כ יקשה דר"א היאך מוקים להך ברייתא דהא י"ל דר"א באמת לא מוקים ברייתא כר"מ וכמו שכתבנו לעיל לר"ל ליישב קושית התוספות א"נ מוקי מחלקותם בדין אחר מדיני ממונות:

שם דתנן ר"א בר"ש אומר לעולם אין הבית טמאה:

ק"ק דלמה הביא ראבר"ש דפליג בסיפא ולא רבי ישמעאל דפליג ברישא וס"ל דעל אבן אחד טמא וי"ל לפי מה שכתבתי דהש"ס טרח בכ"מ להמציא דהז"מ פסק שלא כהלכתא א"כ אם פסק כר"ע להקל דעל אבן א' טהור הרי פסק כהלכה ואי כר"י דטמא לאו הורה לעשות הוא אבל אי פסק כר"א בר"ש וטהר ב' אבנים שלא בקרן זוית ופסק להקל ודלא כהלכתא דהלכה כר"ע ומזה ראיה לכאורה לשיטת רש"י והרמב"ם דהכרת הוי משום כניסת מקדש דלשיטת התוס' לענין ככר של תרומה אדרבה ר"י הוי קולא טפי לענין קידושין ראשונים והל"ל רבי ישמעאל ור"ע:

שם מ"ט דר"א בר"ש:

הא דנקט דוקא בהך פלוגתא מ"ט ואיך שייך טעם דר"א בר"ש לכאן י"ל משום דכל הני פלוגתות דלעיל פליגי בדרשות דקרא וטעם דפלוגתא דר"י ור"ע מפורש בת"כ הביאו הר"ש שם (פי"ב) דנגעים דפליגי ג"כ בקרא וטעם דר"א בר"ש לא מפרש וא"כ לכאורה ה"א דר"א בר"ש לאו מקרא קאמר רק מהלכה למשה מסיני וא"כ יקשה הרי כבר הוי הך פלוגתא דנגעי בתים בכלל דבר זו הלכה דנקט לעיל לכך צריך למינקט טעמא דר"א בר"ש דמקרא הוא ולא הלכה:

שם ברש"י ד"ה ולוי אמר. בשופעת מתוך שבועיים:

הכל פי' רש"י אנקבה דוקא ולא ידעתי למה לא פי' ג"כ אזכר ובנדה (דל"ה ע"ב) מייתי בש"ס באמת הנפקותא גם לענין זכר ע"ש ואפשר משום דלא הוי נפקותא כ"כ ביולדת בזוב ע"ש:

שם בד"ה לילה ויום. ור"א לחומרא ור"י לקולא:

א"ל הא בזה פסק ז"מ לקולא אם פסק דלא כהלכתא דהא ר"א ור"י הלכה כר"י ז"א דהא זה א' מד' דברים דאמרינן בנדה (דף ט' ע"ב) דהלכה כר' אליעזר ולכן א"ש למה דנקט הך פלוגתא דוקא ולא אידך פלוגתא דפליגי במתניתן דנדה כמה הוא קישויי' אי חמשים יום או חדש או ב' שבתות כיון דהתם ר"מ הוא מ"ד דמיקל טפי וברייתא דהכא ר"מ היא ולר"מ לא משכחת דיפסוק זקן ממרא לקולא ודלא כהלכתא:

שם ד"ה בפלוגתא דשמואל. דה"ל קדשה בגזל:

ק"ק הא אמרינן בקידושין (דנ"א ע"ב) דקדשה בגזל לאחר יאוש בעלים מקודשת ופסק ג"כ הכי בשו"ע אה"ע והכא דהוציאו ממנו בדין ודאי נתייאש ולמה מקרי זה גזל דאינה מקודשת בו וכן קשה אמה שכתב רש"י לקמן גבי השקאת סוטה דלר"א הוי גזל שאינה מקודשת בו ע"ש ולמה הרי מסתמא נתייאשו הבעלים:

שם בד"ה ונתת נפש. ואי אתי אינש אחרינא:

גם הכא הוצרך רש"י לפרש דהחיוב הוא ע"י קידושי שניים דאי בקידושי ראשונה והז"מ התיר לאחר לבא עלי' שאין הקידושין כלום כדין הורה דהלכה כרבנן דאינה מקודשת והמהרש"א שכתב לעיל דבפלוגתא דתנאי לא פי' רש"י דהוי נפקותא גם לאידך גיסא במכ"ת לא עיין בזה:

שם בד"ה בעשרים ושלשה. כשאר חובל בחבירו:

ק"ק איך חייבין אהכאת שליח ב"ד אף שלא הי' כדין הא אין שליח לדבר עבירה כמבואר בקידושין (דמ"ב ע"ב) ולכאורה י"ל לפמש"כ התוס' שם דהיכא דהשליח שוגג חייב המשלח א"כ הכא דהשליח ב"ד שוגג חייבין שולחיו. אכן אכתי קשה לפי מה שכתב הנימוקי יוסף פ' מרובה (דע"ט) וכן הריטב"א דגם בשוגג אין שליח לדבר עבירה וחייב השליח וכן הוכיח להלכה הש"ך בח"מ (סי' שמ"ט) ע"ש א"כ אכתי קשה איך הם חייבין אהכאת שליח. אכן גם בזה י"ל כיון דלפי המבואר בש"ך שם ודאי רש"י סובר כהתוס' לפי פירושו במתניתן דפ' מרובה דהמשלח חייב כשהשליח שוגג א"כ רש"י לשיטתו פי' שפיר דהם חייבין לו ממון ומכ"מ ל"ק מאי הוי נפקותא לענין שיטת שאר הראשונים דסברי דהמשלח פטור דהתם הוי נפקותא לענין השליח גופא אי חייב לשלם או לא אכן אכתי קשה לפי מה שהוכיח הש"ך שם דהשליח ג"כ פטור לשיטת