ערוך לנר סנהדרין קצא

אביו ואכל בשל אמו יתחייב דהא לא בעית כיון שלא אכל ברשות הבעלים שגנב משלהם אכן ממה דאמרינן בגמ' וכש"כ משל אחרים ואכל ברשות אביו דלא שכיח ליה ובעית מוכח דשייך בעית גבי אביו גם בלא גנב משלו והיינו משום מורא דאביו וטעם זה שייך ג"כ גבי אמו ולפ"ז תרי גווני בעית איכא:

שם בד"ה מדמי סעודה דאיהי נמי שייכא בהם מדינא:

זה ק"ק דמאי שייכות יש לה בה דכיון דחייב לזונה א"כ אם גנבו אלו המעות מכ"מ חייב לזון אותה וא"כ לא פסדה מידי וביותר הל"ל שכבר נתן לה הבעל דמי מזונות שתזון את עצמה ובלא דמי המזונות יש לאשה ג"כ מעות שצריך ליתן לה בכל שבת מעה כסף לצרכה כדאמרינן בכתובות סוף פרק אעפ"י:

שם ד"ה מתרין בו. דהא התראת עדים ועוד זו ספק התראה:

הרמב"ם (סוף ה' ממרים) לא הזכיר רק סתם התראה והרי לפי מש"כ רש"י בעינן ב' התראות התראה דאב ואם והתראה דעדים דלא גרע משאר חייבי מיתות דבעו התראה. אכן זה א"ש דב' הטעמים שכתב רש"י דלא סגי בהתראת אב לא שייכי לדעת הרמב"ם דטעם דהתראת עדים לא שייך אלא לר' יוסי דסובר במכות (דף ו' ע"ב) אבל לפי מה שאמר רבא שם דמתרה שאמרו אפי' מפי עצמו ואפילו מפי שד וכוותיה פסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פי"ב) סגי בהתראת אב לחייבו מיתה וגם טעם ב' דרש"י לא שייך אלא למ"ד התראת ספק לא שמה התראה אבל למ"ד במכות (דף ט"ז ע"א) דשמה התראה וכוותיה פסק הרמב"ם פט"ז מהלכות סנהדרין גם טעם זה לא שייך ולכן סגי עכ"פ בהתראת אב. ועוד נ"ל דהרמב"ם לא הי' מפרש הך ומתרין אותו דקאי אאב דהא גם ומלקין אותו לא קאי עלי' ורש"י לקמן (ע"ב) הוצרך לפרש בזה לפי דרכו. אכן דעת הרמב"ם דהאי ומתרין אותו קאי אמתרה סתם ולא אתי לאשמועינן אלא דבעי התראה בפני שנים כשאר חייבי מיתות ולכן לא כתב רק סתם התראה ולא הזכיר כלום מהתראת אב וכן נראה ג"כ ממה שכתב בפי' המשניות:

שם בתוספות ד"ה על מנת. בשנתן לה בעלה דהא ר' אלעזר:

אי מוקמינן בשנתן לא בעינן למימר לר' אלעזר לשיטתו דווקא דהא בשנתן גם רב דפליג אר"א מודה ואי רצו התוס' לתרץ לר' אלעזר לשיטתו הוי מצי לאוקמי אפי' כשמכר. אכן בלא"ה יש לתרץ עוד דמשכחת שיש ממון לאשה שאין הבעל אוכל פירות מהם וא"כ אין לו בהם רשות כגון שחבל הבעל לאשתו שצריך לשלם לה נזק וצער ובושת והן שלה ואין הבעל אוכל פירות מהם כמש"כ הרמב"ם (פ"ד מה' חובל ומזיק) א"נ כשנגנב ולד בהמת נכסי מלוג שלה שהכפל שלה ואין לבעל פירות כדאמרינן בכתובות (דף ע"ט ע"ב) א"נ כשכתב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן שאין לבעל אז בהן כלום כדאמרינן שם (ריש פרק הכותב לאשתו) א"נ כשמכרה טובת הנאת כתובתה כדאמרינן בב"ק (דפ"ט ע"א) א"ר הלכתא טובת הנאה לאשה ואין הבעל אוכל פירות א"נ בבן סורר ומורה הבא מן הפנויה או שגרש לה בעלה שאין עוד לו בנכסי' כלום וק"ק שלא הזכיר בש"ס מכל הני גווני דהא נחית לתירוצי למינקט איבעית אימא:

שם ע"ב בגמרא ש"מ תרתי:

ק"ק דאימא דוקא לולא סומין הוא דאתי וי"ל דודאי כשהוא אומר בננו זה יש במשמעתו תרתי דהיינו שיאמר זה הוא אותו שלקה בפניכם דאל"כ מה לשון זה שייך כאן לענין מאי מיחדין אותו ועוד שמעת מניה שצריכין שיורו עליו באצבע דאל"כ לא שייך לומר זה רק דהמקשן הכי קא קשיא דלעיל פריך ש"מ בעינן קרא כדכתיב פי' דאל"כ דלמא רק למצוה הוא דאתי ולא לעכב ומתרץ שאני הכא דכולה קרא יתירה הוא ואהכי פריך האי מבעי ליה זה ולא סומין וע"כ להכי לחוד הוא דאתי דאל"כ דלא אתי להכי לחוד א"כ לאו קרא יתירה הוא ומנ"ל לילף ולא סומין לעכוב ואהכי מתרץ דודאי קרא יתירא הוא דהוי מצי למכתב בננו הוא ולכן שמעת מניה תרתי:

שם ת"ש אם משנגמר דינו ברח:

א"ל כיון דהמקשן ע"כ לא ידע לחלק בין נגמר דינו ללא נגמר א"כ איך קאמר לעיל לימא מסייע לי' אדרבה תקשה מסיפא די"ל דבאמת המ"ל ולטעמיך ולא קאמר כדאשכחן בכמה דוכתי אך זה קשה מאי פריך ת"ש אר' חנינא בלא ר' חנינא תקשי מתניתן רישא וסיפא אהדדי וי"ל דבלא"ה א"ל דבכ"מ מניחין דינו כמו שהיה ולכן בהקיף זקן עד שלא נגמר דינו כיון דקודם לכן היה פטור גם עתה פטור משא"כ בנגמר דינו שהיה חייב מקודם ונשאר בחיובו אם מדקאמר ר' חנינא הטעם דהואיל ונשתנה דינו נשתנה מיתתו ולא קאמר ג"כ שנשאר בפטורו של קודם לכן כיון דעדיין לא נגמר דינו אלמא דס"ל דאי משום הא לא אירי' אלא טעם פטורו הואיל ואשתני א"כ גם בנגמר דינו ליפטר ומתרץ דשאני בנגמר דינו דלא שייך אשתני דינו דנעשה כמי שנידון כבר:

שם ואמאי נימא הואיל ואשתני אשתני:

ולא ניחא לי' למימר הא דאמר ר"ח ב"נ שבירך את השם איירי שבירך ע"י כינוי וס"ל כר' מיישא אליבא דרבנן לעיל (דף נ"ו ע"א) דב"נ חייב וישראל פטור ולכך פטור דאלו עביד השתא לאו בר קטלא הוא משא"כ בעשה כן בישראל דא"כ ל"ל למימר הואיל ואשתני דינו אשתני מיתתו תיפוק ליה מטעם דאלו עביד השתא לאו בר קטלא הוא:

שם דינו ומיתתו בעינן:

א"ל דא"כ כי פריך לעיל מאם משנגמר דינו ברח ליתרץ ג"כ הכי דתרתי בעינן והתם ליכא אלא חד די"ל דע"כ צריך להאי סברא דנגמר דינו גברא קטלא הוא דאל"כ יקשה למה פטור בב"נ שהרג חבירו ונתגייר דאי משום דאי עביד השתא לאו בר קטלא הוא הא גם בנגמר דינו הוי הכי ואעפ"כ חייב ולכן ע"כ צריך לחלק בהכי דנגמר דינו גברא קטילא הוא:

שם ברש"י ד"ה ואם משנגמר דינו. ושוב אין לנו לחפש בזכותו ולהצילו:

ואף דבספ"ק דמכות אמרינן דבברח מחוצה לארץ לארץ סותרין את דינו משום זכותא דארץ ישראל היינו משום שזה עדיין לא מקרי גברא קטילא כשהגיע לו זכות דא"י דאפשר שיגן בעדם וממה שכתב רש"י דאין לנו עוד לחפש בזכותו ולהצילו נראה שסובר דהא דאמרינן דהקיף זקן התחתון עד שלא נגמר דינו פטור דאלו עביד השתא לאו בר קטלא הוא לאו מכח קרא או הלכה אלא רק מכח סברא אמרינן הכי להצילו משום והצילו העדה ולכן בנגמר דינו שגברא קטילא הוא לא מהדרינן עוד להפך בזכותו ולהצילו. ובזה א"ש מה דקשה לפי האמת דקאמר ר"י לתנא דסרחה ואח"כ בגרה תידון בסקילה משום דשינוי גוף בלי שינוי דין ומיתה לא מקרי שינוי לשנות דין מיתתו מ"ש מהקיף זקן עד שלא נגמר דינו דפטור ועיין במהרש"א שפי' בדברי התוס' בד"ה קלה שזה היתה קושיתם במה שכתבו והא דאמר ר"י לתנא. אכן לפ"ז א"ש דהטעם דפטרינן במתניתן היינו דלהצילו אמרינן סברא זו הואיל ואשתני משום והצילו העדה אכן בסרחה ואח"כ בגרה דלא שייך לפטרה לגמרי דעכ"פ איכא חנק א"כ לא שייך משום והצילו העדה ולכן לא אמרינן סברא זו כלל כמו בנגמר דינו:

שם ברש"י ד"ה יין ושינה לרשעים. כל זמן ששותין וישנין