ערוך לנר סנהדרין קצ

ממרים כ' סתמא דמיין מגתו פטור ולא ידעתי למה השמיט ד"מ יום דיהיב בש"ס דהכא וביותר יש לתמוה דלפי הנראה מהש"ס דכאן פטור אאכל בשר מליח אפילו בפחות מג' ימים דהא אמרינן ובכל שהוא לא ממשיך ופי' רש"י דלילה א' מפיג טעמו והוא כ' שם בסתמא דדוקא ג' ימים בעינן נגד סוגיא דלפנינו ואף אי הי' מפרש דפשיטות הש"ס לאו פשיטות גמור הוא עכ"פ ה"ל לפסוק להקל כדין כל שאר ספיקות בדיני נפשות והוא פסק להחמיר וצ"ע:

שם וחד אמר רבעו:

א"ל דא"כ למה לא הרג נח לחם כדין בא על הזכור דנהרג בן נח עליו כדאמרינן לעיל (דף נ"ח ע"א) דהא מהפסוק נראה דידע נח שעשה לו חם כן כדכתיב וידע נח את אשר עשה לו בנו הקטן והרי ב"נ נהרג בעד א' ובדיין א' ואפילו קרוב כדאמרינן שם (דף נ"ד ע"ב) די"ל דאף דידע נח שחם עשה זה מ"מ לא היו עדים בדבר רק שחם גופא הגיד לאחיו ופרסם הדבר כמש"כ הרמב"ן בפ' נח והואיל דבר זה ליקלל עליו אבל לא ליהרג:

שם ברש"י ד"ה יין האיטלקי. אינו חייב בחצי לוג:

לפ"ז אין שיעור לדבר בכמה מתחייב מיין אחר אכן הרמב"ם לא ס"ל חילוק זה כלל וכתב דגם בשאר יין חייב בחצי לוג ע"ש:

שם בתוספות ד"ה חי מזוג ולא מזוג. ומפ' ר"ת דחי הוא מול"מ:

א"ל הא בריש פ' המוציא יין משמע דכוס ברכת המזון צריך מזיגה כדרך שתייתו לפי' ר"ת מזיגה זו כראוי לא היתה עד ברכת הארץ אבל בתחלת ברכת המזון היתה חי דהיינו מזוג ולא מזוג וכן כתבו התוס' בשבת שם:

שם ד"ה י"ג ווין. לא קחשיב ויפת:

לא ניחא להו למימר דבכולהו הוי לשון וי בפתח הוי"ו משא"כ בויפת דהוי"ו בקמץ ואין זה לשון וי דבקריאת הספרדים גם הוי"ו קמוצה כמו פתוחה נקראת וכן היתה קריאת התוס':

שם ע"ב בגמרא ואיהו אסיק בשר ויין:

ק"ק לפי מה שמבואר בטוש"ע א"ח (סי' תי"ט) ע"פ הירושלמי דמצוה להרבות בסעודת ר"ח א"כ איך ס"ד דלא יחשב סעודת מצוה במה דאסיק בשר ויין דמה בכך שלא אכל סעודת עבור מ"מ הרי אכל סעודת מצוה דר"ח דהא בר"ח היו עושין הסעודה שהוא ביום ל"א וגם למה השמיענו המשנה דוקא אכל בחבורת עבור החדש דהוא סעודת מצוה כפולה להשמיענו רבותא טפי דאפילו בסעודת מצוה דר"ח גרידא פטור ואפשר לומר דסעודת ר"ח לא קיים רק כשעשאה ביום כמו סעודת פורים דהא גם החדש אין מקדשין אלא ביום וכיון דסעודה זו עושין בלילה לא יצאו בה ידי סעודת ר"ח ואף דהרמב"ם סבר דעשאו אותה ביום כנ"ל י"ל דמ"מ ל"ק לדידי' די"ל דס"ל דהך סעודת ר"ח שהוזכר בירושלמי היינו סעודת עיבור דכאן וכמו שפי' הר"ן אבל בסעודת ר"ח ליכא מצוה כלל נגד דעת שאר הפוסקים וכן נראה מדהשמיט דין זה דסעודת ר"ח וגם מדכתב בפ"ג מה' ק"ה כאשר הביא שם סעודת העבור וזהו סעודת עבור החדש שהוזכרה בכל מקום ובאמת לא מצינו אותה אלא הכא ואי לא כלל גם הך דהירושלמי בהדי' לא שייך לשון בכ"מ ולשיטת רש"י י"ל דבלילה לא יצא בסעודת ר"ח ולפ"ז לא יקשה מידי אכן לפי מה שכתב המג"א בסי' הנ"ל נראה דס"ל דיצא בלילה בסעודת ר"ח ולדידי' קשה כנ"ל וצ"ל דאיירי שכבר אכל סעודת ר"ח בלילה או שיאכל אח"כ ביום ולכן מה דמסיק סעודת עיבור בבשר ויין ליכא מצוה:

שם כי תנן נמי מתניתן להשלים:

רש"י פי' לשיעור כזית והרמב"ם כתב מתניתן סתמא ולא כתב דלהשלים הוא ולא ידעתי למה גם גבי עוף לא הזכיר השלמה ועד כמה יוכל להשלים ויהי' חייב עליו ונראה עד רובו אכן גם דעת רש"י צ"ע קצת דכ' דבכזית פטור אם השלים משקצים ורמשים ומשמע בפחות מכן חייב דלא קרינן ביה אינו שומע בקולו של מקום ומ"ט האיכא השלמה ע"י בריה דחייב אפילו בפחות מכזית ועוד דהא אנן קיי"ל דחצי שיעור אסור מן התורה כר"י וא"כ גם בהשלים בפחות מכזית פטור משום אינו שומע בקולו של מקום. אכן י"ל דרש"י רצה לפרש סתמא גם בלא דהוי בריה וגם לר"ל דס"ל ח"ש מותר מן התורה ובזה הוי השלמה לפטור בכזית דוקא ואף דגם ר"ל מודה דאסור מדרבנן כמבואר רפ"ח דיומא והרי אפילו באיסור מדרבנן מקרי אינו שומע בקולו של מקום כדאמרינן לקמן דבר עבירה ת"צ מכ"מ ע"כ הרישא באיסור מדאורייתא איירי דאל"כ סיפא מאי קמ"ל:

שם דף ע"א ע"א בגמרא אלימא חייבי כריתות ומיתת ב"ד:

אף דבכתובות (דף כ"ט ע"ב) משמע דאינה ראויה לקיימה הוא חייבי לאוין ולא חייבי כריתות שאני אינה ראויה לו מאינה ראויה לקיימה והא דלא נקט באמת ג"כ חייבי לאוין בהדי' דהא אליבא דר' יהודה ור"י ס"ל כר"ע דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין ושוה בזה לח"כ ולמיתות ב"ד כדאמרינן לעיל (דף נ"ג ע"ב) די"ל דרצה למינקט גם אליבא דרבי יצחק דתני כדתנן ולדידיה לא מוכח דס"ל לרבי יהודה הכי גם א"ל דילמא אינה ראויה דקאמר ר"י היינו שפחה ונכרית דלא תפסי בה קידושין ובזה ליכא למימר סוף סוף אבו' אבו' נינהו דהא בספ"ג דקידושין קאמרינן דולד הבא מן השפחה אין קרוי בנך אלא בנה וא"כ יש לו דין גר ואינו אביו די"ל דבהכי ע"כ לא איירי ר' יהודה דא"כ מ"ט דת"ק דמחייב:

שם בקולנו מדקול בעינן שוין:

א"ל דהתינח למ"ד יש אם למסורת אבל למ"ד יש אם למקרא הרי נעשה כאלו כתיב יו"ד אחר הלמ"ד דהא הציר"י מושכת אותה וכמש"כ רש"י בקידושין (דף י"ח ע"ב) גבי חיר"ק דבבגדו בה וגבי קמץ דונשל במכות (פ"ב) וא"כ ודאי דה"ה ג"כ בציר"י די"ל דר' יהודה לשיטתו דסבר יש אם למסורת בפסחים (דף פ"ו ע"ב) ובזה א"ש מה דקשה לכאורה מ"ט דפליג אר"י ולא דריש דרשא דקולנו ולפ"ז י"ל דאיהו ס"ל יש אם למקרא ועיין לעיל (דף ד' ע"ב):

שם במתניתן איננו שומע בקולנו ולא חרשים:

הא דלא ממעטינן מזה היכי שהבן סורר ומורה חרש דלא שייך ג"כ איננו שומע בקולנו משום דההוא בלא"ה פטור כיון דאין יכולים להתרות בו ולא נשתנה בזה משאר חייבי מיתות והא דלא ממעטינן כשהוא אלם דאז אינו ראוי לומר ושאינו מקבל התראתם דגם זה פטור בלא"ה כדין שאר חייבי מיתות כיון שאינו יכול לקבל התראה ובעינן בחייבי מיתות שיקבל עליו התראה כדאמרינן לעיל (דף מ"א ע"א) ואף דאיכא נפקותא גבי מלקות דבן סורר ומורה דהא דבעינן שיקבל עליו התראה לא הוזכר רק גבי חיוב מיתה ובאורים ותומים סי' ל"ח החליט דגבי מלקות לא בעינן שיקבל עליו התראה כבר כתבו התוס' בתמורה (דף ז' ע"א) דגם גבי מלקות בעינן וכן ג"כ דעת הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות סנהדרין וכן מוכח בפי' לקמן (דף פ"א ע"ב) ע"ש וצע"ג על בעל אורים ותומים:

שם ברש"י ד"ה משל אחרים. ואפילו לא אכלן ברשות הבעלים עצמן:

החידוש הוא דאף דבזה לא מבעית ולפ"ז אם ברשות הבעלים עצמן אכל מוכח דס"ל לרש"י דבעית וא"כ הא דאמרינן דברשות אביו בעית היינו ג"כ הך בעית שלא יבין שהוא גנב לו ולפ"ז אם גנב משל