ערוך לנר סנהדרין קפד

מועטת ופריש בהנאה מרובה ודאי דעל מציאות זה לא פליג רבא רק דהוא סובר דמשום מעט הנאה שיש יותר בפורש באבר חי מבאבר מת לא הוי מחייב אי מ"מ בעריות פטור דקרא לא חייב חטאת אלא בביאה גמורה באיסור שיש בזה הנאה גמורה כן צריך לפרש ע"כ שיטת הש"ס ולפ"ז לא היה צריך רבא להוכיח מהפסוק שמשמש מת פטור דה"א דלעולם חייב ואפ"ה אסר רחמנא בל"ת לפרוש באבר חי שהוא הנאה גמורה אלא יפרוש באבר מת שיש בזה הנאה מועטת אבל מ"מ אין בזה חטאת כיון דגם במ"מ ליכא חיוב חטאת רק לאו בעלמא כמו לענין קירוב וחיבוק ונישוק דעריות לשיטת הרמב"ם אבל ממתניתן דחייבה חטאת אפרישה באבר חי מוכיח שפיר ולכן א"ש ג"כ דאצטריך קרא דשכבת זרע דמדאסרה תורה לפרוש באבר חי אכתי לא הוי מוכח דמ"מ פטור מחטאת:

שם ד"ה והאי לבדו. וי"ל דתרתי שמעת מניה:

פירוש דהוי מ"ל ומת אשר שכב עמה לבדו ולא האיש ולכן דרשינן האיש לבדו ולא הנערה והיינו לרבות בא על הקטנה דאף דהיא אינה במיתה מ"מ הוא מיחייב וכן המ"ל ומת האיש לבדו ולא אשר שכב עמה ומדכתיב ג"כ אשר שכב עמה דייקינן אשר שכב עמה לבדו ימות והיינו עמה מהנערה בתולה דאיירי בה קרא משא"כ כשבא עליה אחד בתחלה אפילו שלא כדרכה דלא הוי עוד בתולה ולכן שפיר דייקינן תרתי מלבדו אף דלענין קטנה פירשו בחנק מות לבדו ולענין בא עליה שלא כדרכה פירושו בסקילה:

שם דף ס"ז ע"א במתניתן אמר יש יראה במקום פלוני:

מכח זה לכאורה אכתי לא הוי מסית עד שיסית אותו שיעבוד אותה ע"ז וא"כ צ"ל דמה דקאמרינן בסיפא אלך ואעבוד שייך ג"כ לזה למה שאמר המסית ונטר ליה עד לבסוף כיון דאשמעינן ביה דין לעצמו דגם בנלך ונעבוד חייב וכמו שפי' רש"י לעיל (דף ס"א ע"ב) אכן לפי מה שביאר המהרש"א כאן האי אלך ואעבוד הניסת אומר א"כ אין זה ענין לכאן אבל הרמב"ם לא כתב כן אלא דהמסית אומר אותו אכן לפ"ז הסוגיא הנ"ל צ"ע לדעתו וע' מש"כ המהר"ם שם:

שם אמר לשנים הן עדיו:

מכאן ק"ל אמה שכתב הרמב"ם (פי"ח מה' עדות) דאם הוזמו העדים בעמנו הייתם עם ההורג או ההרוג אין זה הזמה אלא הכחשה ועיין שם בלח"מ דכ' דדעת הטור לא משמע כן והשתא לדעת הרמב"ם איך אמרינן הכא דאמר לשנים הן עדיו וסוקלים אותו הא ודאי לא שייך עדות שהסית בלא ניסת ואם הוזמו העדים בעמנו הייתם א"כ יש בכלל עדות הזמה זה דגם הניסתים עמנו היו ואין זה הזמה אלא הכחשה א"כ הו"ל עדות זה אי אתה יכול להזימה ול"ש עדות וכמו כן הוקשה לי ג"כ אמימרא דרב יוסף לעיל (דף ט' ע"ב) גבי פלוני רבעו לאונסו אכן לאחר עיון מצאתי קושיא זו באורים ותומים (סי' ל"ח) ע"ש שהאריך ליישב וכל מה שיישב שם לא שייך אקושיא ממתניתן דכאן וצ"ע:

שם והוא אומר לו האיך נניח:

הא דצריך לזה אף דאמרינן לקמן (דף פ' ע"ב) דמסית א"צ התראה מ"מ צריך לומר כן כי היכי דלהוי התראה קצת וכמש"כ התוס' לעיל (דף ח' סע"ב ע"ש) א"נ י"ל כיון דאמרינן לעיל (דף ס"ג ע"א) אלמלא ו' שבהעלוך כו' ע"ש שמוכח דשתוף לא מקרי עע"ז וגם רשב"י דפליג לא קאמר רק דנעקר מן העולם ולא שיהיה חייב מיתה כשאר עע"ז רק דבכל עע"ז חייב מיתה ולא אמרינן שמא לשתוף נתכוין כיון שהתרו בו וקבל עליו התראה וכמו דלא חיישינן שמא היה לבו לשמים אבל במסית שאין מתרים בו א"כ למה יהיה חייב דלמא הסיתו דוקא לעבוד ע"ז בשתוף ולא שיכפור לגמרי באלהי ישראל ולכן צריך לומר לו בלשון זה האיך נניח את אלהינו שבשמים לידע אם כוונתו להניח את אלהי השמים לגמרי:

אכן ק"ק האיך ימות המסית בלא התראה שמא שוגג היה שסבר שמותר לעבוד ע"ז דהא בכה"ג העע"ז גופא מקרי שוגג ומביא חטאת כדאמרינן לעיל (דף ס"ב ע"א) ואפילו כי אמרינן ליה האיך נניח אכתי לא ברור לנו דלאו אומר מותר הוא ועיין מש"כ התוס' לעיל (דף מ"ב סע"ב) דהא דצריך קרא דבעינן התראה היינו למ"ד חבר צריך התראה דלא משום להבחין בין שוגג למזיד הוא ולפ"ז אפשר לומר דגם הכא לא קאמרינן אלא דלא צריך התראה שהצריכה התורה גם במקום דלא שייך להבחין בין שוגג למזיד אבל עכ"פ צריך שיהיה ברור לנו דלאו שוגג הוא:

שם במתניתן האוחז את העינים פטור:

וכן קאמר אביי לקמן ומדמי ליה לפטורי שבת דפטור אבל אסור ומזה משמע דפטור לגמרי ולית ביה אפילו מלקות אכן לעיל (דף ס"ה ע"ב) קאמרינן לרבנן דהאוחז את העינים חייב מלקות משום מעונן ומה"ט כ' הרמב"ם בפי' המשניות דפטור ממיתה דוקא אבל חייב מלקות. והנה הכ"מ (פי"א מה' עכו"ם) רצה לבאר דעת הרמב"ם דבאוחז עינים דמכשף ליכא מלקות וכן כתבו בלחם משנה שם אבל מהרמב"ם בפירוש המשניות מוכח דזה אינו ולכן ע"כ תירוץ קמא דכ"מ עיקר:

שם ברש"י ד"ה המדיח עיה"נ. ואשמעינן סיפא דמדיח ש"ב דרישא:

פי' דאי לאו דסיפא פירושא דרישא הוא לא הוי קשה כ"כ דכמה פעמים משכחינן בש"ס דרישא אתיא כחד תנא וסיפא כאידך תנא כדאמרינן במגילה (דף ט' ע"ב) ובשאר דוכתי אבל כיון דלפרושי דרישא אתיא ושם תנא המסית והמדיח גבי הדדי ע"כ ליכא למימר דתרי תנאי היא ובהכי א"ש ג"כ למה דמקדים תירוץ רבינא קודם לר"פ לפי פי' רש"י דרבינא מתרץ הקושיא מהסיפא ורב פפא מהרישא ולפ"ז י"ל דודאי אי לאו תירוץ ר"פ הוי סגי גם בתירוץ רבינא לחוד כיון דממדיחי עיה"נ גופא ל"ק אהדדי רק מנביא אמדיחין א"כ י"ל דרבי היא ונסב לה אליבא דתנאי כדאמרינן (שם) רק כיון דיש לנו תירוץ ר"פ לא נצריך להכי אבל ודאי בתירוץ ר"פ לחוד לא סגי כיון דממדיחין גופא קשיא אהדדי:

שם ד"ה מכשפה א' האיש. דכתיב איש או אשה:

א"ל דא"כ מאי פריך לר' יהודה לקמן ליהוי אוב וידעוני ב' כתובים הכ"א דאכתי מנ"ל דלכך כתיב תרוייהו להורות דדוקא הני בסקילה ושאר מכשפים לא דלמא אתי להורות דדוקא בהני חייב גם איש ובשאר מכשפים לא די"ל דזה באמת בכלל הקושיא הוא דנימא לקולא בתרוייהו כיון דלא ידעינן אי כתיבי תרוייהו משום סקילה או משום השוואת איש לאשה לכן נימא דבשאר מכשפים איש פטור וגם אשה אינה בסקילה כיון דספק הוא לענין מאי הוי ב"כ ובדנ"פ הולכים להקל גבי ספק וא"ל ג"כ למה הוצרך רש"י להך דרשה ולא פי' בקיצור דאתיא הכי מאיש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם דילפינן מניה בקדושין (דף ל"ה ע"א) דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה די"ל דה"א דמכשפה כתיב להורות דבזה לא ישוה איש לאשה לכן צריך קרא דכתיב גבי מכשף גופא והשוה הכתוב בו אשה לאיש והיינו לר' יהודה אבל לרבנן אתיא מלא תחיה או מכל שוכב או מלא יחיה דהשוה בו הכתוב שניהם וכמו שכתב המהרש"א