ערוך לנר סנהדרין קפג

אצטריך גם שניהם כן י"ל דעת התוס' והר"ן הביא בשם הרמב"ן שבלא דיוקא נקטה הש"ס קרא דומתו דכתיב בא"א ולא קרא דוהוצאתם דכתיב בנ"ה גופא או שטעות נפל בספרים ולפ"ד א"ש וכן מוכח בפירוש מסוגיא דערכין (דף ז' ע"א) ע"ש דליכא למילף רק מקרא דומתו גם שניהם דאל"כ לא מקשה שם מידי:

שם בא"ד. וחייבים עליה משום א"א:

ודאי משום הך וחייבים לחוד לא הוי מצרכינן למימר דלא אתיא כוותייהו דהיינו נוכל לפרש דהך וחייבים לא מיתה אלא חטאת קאמר וכמו שרצה הש"ס לפרש לקמן (דף ס"ט ריש ע"ב) אבל עכ"פ כתבו התוס' שפיר דלא אתיא כוותייהו משום סיפא דקתני דכל עריות שבתורה מומתין על ידה וא"א ודאי ג"כ בכלל כמו בהמה. אכן לפמ"ש התוס' לעיל (דף נ"ה ע"ב) בד"ה וחייבים בשם ריב"א דמכלל וחייבים עליה משום א"א ידעינן גם כל העריות ולכן ע"כ לא אתיא סיפא דאחד מכל העריות רק לבהמה והיינו דקאמר בש"ס שם ואפילו בהמה ע"ש וא"כ אי וחייבים לענין חטאת קאמר מצרכינן סיפא לשאר עריות ושפיר י"ל דשאר עריות חוץ מא"א קאמר דראית התוס' מדקאמר ואפילו בהמה וא"כ כש"כ נשואה ולפ"ז לאו ראיה דלא קאמרינן ואפילו בהמה אלא משום דע"כ לא אתי רק לבהמה דלכולהו לא מצרכינן אבל אי וחייבים חטאת קאמר שפיר מצרכינן לכולהו חוץ מא"א:

שם בא"ד. אלא כר' יונתן אתיא:

הנה לפי פירוש רש"י באיבעיא דר"י בר אדא היה ספיקו מכח ומתו גם שניהם וכן מוכח דאל"כ למה היה מסופק רק בקטנה ואליבא דר"מ ולא בבוגרת או בבעולה ואליבא דכ"ע וכיון דכן ע"כ דידע מהך דרשה דומתו גם שניהם. וא"כ י"ל דכבר ידע גם להך דרשה דלבדו ואבעיתו היתה הלכה כדברי מי ובזה י"ל קושית התוס' שהקשו למה לא מקשה גם לרבנן והיינו כמו"ש פי' המהרש"א ארב דלעיל. ולפי זה י"ל דודאי אדלעיל לא היה יכול להקשות דכבר ידע די"ל מדרשה דלבדו אבל הכא דקאמר רב מסתברא מסקילה ממעט ליה הרי דקאמר מסברא דוקא ולא מקרא דלבדו דע"כ לא דריש ליה. ולכן מקשה בפשיטות אהך גופא דקאמר ליה אליבא דר"מ הרי כתיב ומתו גם שניהם. א"נ י"ל לפי מה שהקשו התוס' לקמן בד"ה והאי לבדו איך קאמר שמואל מ"ט שתיק רב לימא מלבדו הא ר"מ צריך הך לאידך דרשה ותירצו דתרתי שמעת מניה אבל רב מדשתיק י"ל דלית ליה דתרתי שמעת מניה ולכן א"ש דאדרבנן לא היה יכול להקשות והכתיב ומתו גם שניהם דכבר ידע די"ל דהם דרשו לבדו אבל לר"מ דצריך לבדו לאידך דרשה וא"כ ע"כ לא דריש להך דרשה פריך שפיר דלית ליה דתרתי שמעת מניה כשמואל דהא גם רב שתיק ולית ליה. ולכן א"ש ג"כ הא דלא הוי מצי למיבעי אמתניתן דוחייבים עליה משום א"א דגם בזה י"ל דאתיא כרבנן דדרשי לבדו ורק הכא לא הוי מצי לתרץ הכי אליבא דר"מ:

שם בא"ד. דבנשואה דרשינן גם שניהם:

עיין במהרש"א ולפענ"ד י"ל בפשטות מה שהקשה דהא אי דיינינן חנק להבועל ע"כ משום בא על א"א דיינינן וכבא על הנשואה וכמש"כ כבר התוס' לעיל ולכך שפיר מקשה מומתו גם שניהם לפטור לגמרי וכמ"ש התוס' גם בתירוץ קמא רק דזה מייתרינן לפי תירוץ זה דלא נצרך למימר דמתניתן דוחייבים עליה משום א"א אתיא דלא כמאן:

שם בא"ד. ובועלה בחנק לפטרי' לגמרי:

א"ל דילמא ר"ת דאליביה קאי קושיא זו סובר ג"כ כשיטת התירוץ הראשון דומתו גם שניהם בנשואה דוקא כתיב והוצרך לתירוצו כי היכי דלא תקשה ממתניתן דוחייבים. וא"כ י"ל דר' יאשי' דדריש ומתו גם שניהם סבר כר' ישמעאל דסבר לעיל (דף נ"א ע"ב) דארוסה יצאה לשריפה וא"כ לק"מ מבת כהן דז"א דממשמעות לשון ר"ת לא משמע דסבר ומתו גם שניהם בנשואה דוקא כתיב דא"כ לא היה צריך לתרץ בא על הקטנה אליבא דרבנן דזה מקרי שוין דבלא"ה לא בעינן שוין כיון דדינן בסקילה כנ"ה. ועוד גם אי נצרף ב' תירוצים אלו אכתי יקשה לר' יאשי' כיון דסבר לעיל (דף נ"ב סוף ע"ב) דחנק קיל מסייף וא"כ מסתמא סובר גם בהא כרבנן דר"ש דסקילה חמורה וא"כ ע"כ נשואה יצאה לשריפה אליבי' וכה"ג הקשו התוס' לר' ישמעאל שם (דף נ"ג ע"א) ועוד אכתי יקשה לר"מ דסבר דנשואה יצאה לשריפה כדמוכח ממאי דקאמר בשמעתין דניסת לאחד מן הפסולים מיתתה בחנק והרי אליבי' רצה הש"ס לומר כאן דנדרוש ומתו גם שניהם שיהיו שניהם שוין:

שם בא"ד. לאחיו ולא לאחותו:

מזה לכאורה אין כ"כ ראיה דהא הוי נוכל למדרש לאחיו ולא לאחותו ג"כ לענין שיפטור לגמרי כשהעידו על האשה בכל העדיות והוזמו רק כיון דמצינו דין חלוק באותו מעשה לענין איש ואשה דהיינו בבת כהן מוקמינן להכי אבל אי לא הוי משכחנא ע"כ הוי מוקמינן להכי ולכן אין מזה ראיה כ"כ שנחייב הבועל חנק נגד דין תורה שיהיו שניהם שוים במיתה אחת אכן באמת בלא"ה אין סברא כלל לומר דיפטר הבועל דכי משום דבא על א"א בת כהן ועשה איסור חמור אתגורי אתגור לפטור לגמרי וכה"ג פריך לקמן (דף פ"א ע"א) ע"ש:

שם בד"ה מעשה חדודים. פריצות קאסר רחמנא:

עיין מש"כ התוס' ביבמות שם. אכן אפשר לתרץ כיון דלשיטת הרמב"ם על כל קריבה דקירוב בשר לוקין מלא תקרבו לגלות ערוה א"כ לכאורה איך קאמרינן שם פשיטא פריצותא קאסר רחמנא הא ודאי קאסר משום לא תקרבו. אכן זה א"ש דהקושיא לא היה דמעשה חידודים לא קאסר רחמנא אלא דלא נאסרה ע"י זה לבעלה דזה פשיטא וכה"ג פירש רש"י שם. ולכן שפיר י"ל דלענין מיעוטא ממיתה שפיר מצרכינן קרא דלא ליחייב כיון דאזהרה שמענו מלא תקרבו:

שם בא"ד. פרט למשמש מתה:

גם בזה אפשר לומר כיון דלא מוקמינן שכבת זרע למשמש מתה רק למ"ד משמש מת בעריות חייב דלמ"ד פטור מצרכינן לפרט משמש מת וא"כ י"ל דמאן דדריש פרט למשמש מתה מומתו גם שניהם סבר כמ"ד דמשמש מת בעריות פטור ומצריך שכבת זרע למשמש מת ואף דבמשמש מת פליגי אמוראי אביי ורבא בשבועות (דף י"ח ע"א) מ"מ לא תקשי דא"כ דר' יונתן ע"כ ס"ל כמ"ד פטור א"כ תקשה לאביי שם דסבר משמש מת בעריות חייב דגם אביי לא קאמר שם רק דמתניתן דהוכיח רבא פטור ליכא למשמע מינה אבל מר' יונתן באמת יש להוכיח דסבר פטור ועוד דלמא אביי באמת מתרץ לר' יונתן דאצטריך קרא למידי אחרינא כגון למעשה חידודין דהרי רבא הוא דמתרץ הכא אצטריך למעשה הורדוס ורבא לשיטתו ודאי מתרץ שפיר דהא הוא סובר שם משמש מת בעריות פטור ולזה אתיא קרא דשכבת זרע ועיין שם בשבועות שהקשו התוס' ג"כ דאתתי לא מצרכינן קרא להכי דנילף כן מדאמרה תורה לא תקרב ודרשינן לא תפרוש גם הקשו שם דכל מה שמוכיח רבא ממתניתן היה יכול להוכיח מן המקרא. ולפענ"ד אפשר לומר כיון דאביי סבר שם דלעולם י"ל דמ"מ בעריות חייב ואפ"ה חייב בפורש באבר חי שהיה לו לפרוש בהנאה