ערוך לנר סנהדרין קטו

חמותו או אחות חמותו וכן הא דאמר ר"א אחי חמיו בן אחי חמיו בן אחות חמיו לא משכחת להו בהדיא רק מכללא דמתניתן כדאמרינן לקמן. וי"ל:

שם לא נחשדו. דכיון דסני ליה:

מדברי רש"י כאן ולקמן (דף כ"ט ע"א) בד"ה חד בדיין משמע דדוקא שונא פסול לדון לרבנן ולא אוהב אכן לא כן דעת הרמב"ם (פט"ז מה' עדות) וגם מהתוספות (נדה (דף נ' ע"א) משמע דגם אוהב פסול:

שם דף כ"ח ע"א בגמרא נמצא עד זומם נהרג בעדות אחיו:

לכאורה קשה לפ"ז איך אמרינן במכות (דף ו' סוף ע"ב) מה שנים נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה כו' ולמה נפסל העדות כשהן ג' הא שם אין עד זומם נהרג בעדות אחיו רק בעדות אחד מן השוק שמעיד עמו ואדרבה אותו עד קרוב לא יכול להועיל רק לפטור שאם לא הוזם עמם כולם אין נהרגין אבל שיועיל לחיוב זה לא משכחת. וא"ל דהאי נמצא אחד מהן קרוב דקתני התם הפי' שהם קרובים לרוצח או לנרצח ולא שהם קרובים להדדי דהא רבי קאמר התם מה יעשו ב' אחים כו' אלמא בכה"ג איירי התם וצ"ל דעדיפא מינה פריך ממתניתן דב"ב הקודמת:

שם אי נמי הם על האבות:

לפי מה דדריש רב ור"א לקמן ובנים לרבות דור אחר לא הוי שייך למדריש כן אי הוי כתיב הם על אבות וצ"ל דא"נ קאי להך שיטה דג' בראשון כשר ולמ"ד פסול קאי התירוץ הראשון דלכתוב ובן על אבות:

שם תנהו ענין לקרובי האם:

לפי שיטת רש"י במתניתן דלפי משנה ראשונה קרובי האם כשר א"כ ל"ל. ועיין שם בר"ן. וצ"ל דלדידיה לא חשיב יתורא א"נ משום פסול דהבנים לאחי אמם דראוים ליורשם:

שם הני תלתין ותרתין הויין:

לפי מה שכתבו התוס' בד"ה מאי חתנו דלפי האי תירוצא חורגו לאו למעוטי בן חורגו וא"כ לימא תלתין וחמשא הוויין דהא איכא גם חורגו ובנו וחתנו ובלא"ה י"ל דלא חשיב חורגו כדאמרינן לקמן כיון דהוא לבדו ואין לו בנו וחתנו אבל לפי מה שכתבו התוס' קשה וי"ל כיון דלפי האי שיטה פריך דליתני גם בן בנו א"כ א"ש דלא יכול ליתני חורגו כיון דאין לו בני בנים כמו דלא תני לפי האמת משום דאין לו בנים:

שם ברש"י ד"ה ה"ג אלא רב. והלכתא כוותיה דרב דמבתראי הוא:

לכאורה דבריו סותרים דהא רב הוא דאית ליה שלישי בראשון פסול ועוד דהא רב מקדמאי הוא ולא מבתראי. ועוד צ"ע דרש"י הביא ראיה מפרק יש נוחלין דכשר ור"ת הביא ראיה משם דפסול ולכן נ"ל להגיה בדברי רש"י במקום כוותיה דרב כוותיה דרבא דהוא דאמר שם ג' בראשון כשר. וכבר כתב הרשב"ם שם כמו רש"י דהכא דהלכתא כוותיה ואהא דשלח ליה ר' אבא כתב שם הרשב"ם דגם ר' אבא מודה לרבא דג' בראשון כשר. ולכן פסק כוותיה. אכן הר"ת שם פי' דר' אבא פליג ארבא ולכן פסק דפסול והם הם דברי הר"ת דהכא:

שם ע"ב בגמרא אר"י לא נצרכה אלא לאחי האח:

ולפ"ז האי ובנו דקתני במתניתן לא איירי אלא בשיש לאמו בנים מבעלה זה דאל"כ לא הוי אחי האח אבל לפי אוקימתא דרב חסדא איירי גם באין לה בנים:

שם ברש"י ד"ה ואין מטמא לה. ול"ד דנשים דכהונה לא כא הוזהרו על הטומאה:

עיין ביבמות (דף כ"ט) דפי' רש"י וגם התוס' דדוקא הוא וברגל איירי דמוזהר לטהר עצמו. וע' מש"כ בספרי ע"ל ובישוב פסקי הרמב"ם שם:

שם דף כ"ט ע"א בגמרא ולא מבקש רעתו ידיננו:

צ"ע למה מצרכינן הכא תרי קראי לעדות ולדון ולענין קרוב לית לן אלא חד קרא וילפינן דין מעדות:

שם במתניתן ומוציאין את כל האדם לחוץ:

בכלל כל אדם ע"כ בעלי דינים לא נכללו דהטעם דמוציאין כל אדם לחוץ נראה שהוא שלא יבושו העדים להודות שבאו להעיד עדות שקר וזה לא שייך במלוה ולוה דהא הם יודעים בלא"ה אם אמת מעידים או לא. ועוד דלקמן (דף ל' ע"א) תניא בברייתא דר"נ כך היה מנהגן של נקיי הדעת שבירושלים מכניסין לבע"ד כו' ומכניסין לעדים כו' ומוציאין אותן לחוץ ומדקתני מוציאין לחוץ אחר מכניסין לעדים משמע שבפני בעלי דינים העידו העדים וכן הדין נותן דאין אדם מעיז כ"כ להעיד שקר בפני מי שיודע בו ובזה אתי שפיר מאי דפריך בש"ס לקמן שם אהא דקתני גמרו את הדבר היו מכניסין למאן אלימ' לבע"ד התם קיימי הזכירו גם רש"י במתניתן ולא קאמר דהוציאו אותן כשהיו מוציאין כל אדם לחוץ:

שם בגמרא ואינש בלא שני לא שכיב:

לא קאמר רק דהם יחשבו זה אבל האמת אינו כן דהא מסקינן בחגיגה (דף ד' ע"ב) יש נספה בלא משפט ע"ש. וכן אמרינן בפ"ה דאבות דבר בא לעולם כו' ואי אינו מת רק מי שכלו שניו איך שייך בזה עונש:

שם מסייע ליה לר' יהודה:

דאין לפרש האי בפנינו הודה ששמענו מאחורי הגדר דא"כ הל"ל שמענו שהודה לו אבל לשון בפנינו הודה משמע שהיה נגד פנינו וידע ממנו אכן מה דאמר ר"י שצריך שיאמר אתם עדי והיינו משום דבלא"ה יכול לומר משטה אני בך זה לכאורה לא נרמז בהאי בפנינו הודה וי"ל דמוכח כן מדלא סגי בשמיעת האדם אלא שיאמר בפניהם והיינו ע"כ למען לא יכול לומר משטה אני בך ולכן ע"כ איירי דאמר אתם עדי דאל"כ אכתי יכול לומר משטה אני בך:

שם ע"ב בגמרא לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן:

לכאורה קשה לפי מה דאמרינן בשבועות (דף מ' ע"ב) אשתמוטי הוא דקא משתמיט ליה ומטעם זה משבעינן ליה לכופר הכל וגם הכופר במלוה כשר לעדות אף שבאו עדים וא"כ מ"ש דהאי דהכא הוחזק כפרן ולא נאמן אפילו בשבועה הא שייך ג"כ האי טעמא דמתירא להודות בפני עדים או ב"ד מה שהודה לו בינו לבין עצמו דאין לו עתה לשלם ואשתמוטי קא משתמיט. ונ"ל עפ"י מה דאמרינן בב"מ (דף ו' ע"א) אביי אמר חיישינן שמא מלוה ישנה כו' ע"ש בפי' רש"י הרי דאביי אית ליה דאמרינן מגו דחשוד אממונא חשוד נמי אשבועתא. וא"כ ע"כ פליג אהא דר"נ דמשביעין אותו שבועת היסת כמבואר שם וגם אשתמוטי לא שייך לפי פי' רש"י שם בד"ה נימא מגו רק במודה במקצת ולא בכופר הכל ולכן אביי לשיטתו סבר שפיר הכא הוחזק כפרן ולא נאמן עוד בשבועה. אכן דלפ"ז עדיין יקשה דא"כ למה אמרינן ריש פרק כל הנשבעים וכשכנגדו חשוד על השבועה אפילו שבועת הפקדון כו' ול"ל שנשבע לשקר אפקדון גם בלא שבועה יפסל לאביי לשבועה דמגו דחשיד אממונא חשיד נמי אשבועה לפי מה דאמר הכא הוחזק כפרן. ולכן נלענ"ד עפמש"כ התוס' בשבועות (דף ל"ד ע"ב) בד"ה אתי סהדי וי"ל דהכא דאמר לא עברתי כו' ע"ש. ועפ"ז גם הכא א"ש דכיון שכפר שהודה לו נעשה כמו שאומר לו אם הייתי מודה לך אני חייב ולכך הוחזק כפרן ומחויב לשלם אבל זה שייך דוקא לענין אותה תביעה אבל לשבועה אחרת כשר אם לא שידעינן בו שנשבע לשקר:

שם אתו תבעינהו ליורשים:

פי' מספק תבעו ליורשים כיון דאביהם הודה אבל הם לא ידעו אי חייב להם או לא. דאל"כ למה אמרו לר"ח ניזל ונהדר ממנ"פ אי ידעו בודאי שהי'