ערוך לנר סנהדרין קיד

אכן לא ידעתי מי דחקו לפרש כן:

שם בתוספת ד"ה אין לך בו. היינו ללישנא דפסידא דלקוחות:

לכאורה קשה דלפ"ז קושית התוס' לעיל בד"ה רבא במקומו עומד לפי המקשן שהקשה שם לימא רבא דאמר כרב הונא דהא לדידיה ליכא לתרץ דאותן ב' עדות הוי כמו עדות אחת דהא זהו תירוץ התרצן שם. והמקשן אכתי לא הוי ס"ד הכי ובשלמא בלא דברי התוס' דכאן י"ל דהמקשן סבר כהאי לישנא דחדוש הוא ולהאי לישנא בלא"ה לא קשה קושית התוס' דלעיל כמ"ש המהרש"א לעיל בשם התוספת דב"ב אבל לפי מה שתירץ התוס' דהמקשן ע"כ סבר כהאי לישנא דפסידא דלקוחות קשה. וי"ל דודאי גם המקשן שם כבר אסיק אדעתיה דאותן ב' עדיות הם כמו עדות אחת רק דזה לא אסיק דבאותו עדות מודה רב הונא דפסולין וכמו דמשמע לישנא דגמרא שם דזהו מה שחידש לן בתירוצו:

שם בא"ד. משום דאיכא בו חדוש בהתירא:

לכאורה זה סותר למה שכתבו במועד קטן (דף ח' ע"א) בד"ה נפקא ליה וזה לשונו וקשה קצת אליבא דר' יהודה כו' ע"ש הרי דכתבו משמע כשהאיסור חדוש אין ללמוד הימנו קולא דמשמע מניה דהאיסור הוא החדוש והכא כתבו דההיתר הוא החדוש. ועוד קשה דסתרי דברי עצמם שם דכתבו ברישא והחדוש אינו מן האיסור והדר סיימו משמע כשהאיסור חדוש כו' ועוד קשה קושית המהרש"א שם דכתבו אין ללמוד הימנו קולא דהא לאו קולא רצינו למילף אלא חומרא דטעם כעיקר. ולכן נ"ל דפירוש דבריהם כך הוא דבתחלה הקשו מדרבי יהודה דלמה לא נלמוד קולא משום דהחומרא חדוש ואח"כ כתבו אלא דבאמת מצינו כה"ג גבי בב"ח פירוש דשם לא נלמד חומרא משום דהקולא חדוש וא"כ ה"ה איפכא כשהאיסור חדוש אין ללמוד הימנו קולא ולפ"ז האי משמע שכתבו התוס' לאו אבב"ח דסיימו מניה קאי אלא כללא הוא ודיוקא לעצמו דכמו דאמרינן גבי בב"ח כשההיתר חדוש אין ללמוד איסור הוא הדין ג"כ כשהאיסור חדוש אין ללמוד קולא ולכן א"ש הא דרבי יהודה וגם מה שפירש ריב"א גבי עדים זוממים. כן נלע"ד שיעור דבריהם ובזה מתורצים הקושיות:

שם בד"ה דאסהידו ביה תרי. ונראה לר"ת דגרסינן דאסהידו תרי בחד:

עיין במהרש"ל ובמהרש"א אכן לפי מה שכתב הר"ן בשם ר"ת דלא איירי בא' ראה מחלון זה וא' מחלון זה וגם גרס שם אי נמי דפסלינהו א"כ לא שייך לא כפי' מהרש"א ולא כפי' מהרש"ל ולפ"ז קושית המהרש"ל במקומה עומדת ע"ש:

שם ד"ה מאי שבועות. ועכשיו שכופר ממון הו"ל נמי רע לבריות:

והא דאמרינן התם לא מבעי קאמר הרי דמחלקינן בין שבועת הפקדון לשבועת שוא והרי לפי דברי התוס' אין חילוק דתרווייהו רשע דחמס ורע לשמים ולבריות הוי מ"מ שפיר איכא חדוש טפי בשבועת שוא כיון דאכתי לא עשה מעשה שהוא רע לשמים ורע לבריות ביחד כמו שיהיה אם ישבע לשקר ואעפ"כ לא מהמנינן ליה בשבועה משא"כ גבי חשוד אשבועת הפקדון דכבר עשה מעשה א' דיש בו רע לשמים ורע לבריות:

שם ע"ב במתניתן אבל משנה ראשונה דודו ובן דודו עיין בר"ן שהראשונים האריכו בפי' משנה זו למה נקט דוקא דודו ובן דודו. ולענ"ד נראה לפי מה דאמרינן לקמן אשכחן אבות לבנים ובנים לאבות וכש"כ אבות להדדי. בנים לבנים מנ"ל. א"כ לכתוב קרא כו' הרי דבקרא לא כתיב בפי' רק אבות לבנים שהוא דודו ובנים להדדי שהוא בן דודו ובנים לאבות שהוא בן אחיו דאבות להדדי שהוא אחיו לא כתיב בפי' רק אתי מכח כ"ש ולכן נקטה משנה ראשונה דודו ובן דודו פי' לאותו דודו ובן דודו דכתיב בפי' בקרא מרבינן עוד אותן הראוין ליורשו ולא נקט ג"כ בן אחיו אף דכתיב ג"כ בפי' משום דאתי מכללא דדודו כמו דלא חשיב גם במשנה אחרונה חתנו משום דאתי מכלל חמיו וכמו שכתב רש"י:

שם אפילו מתה בתו ויש לו בנים:

א"ל דא"כ מ"ט דת"ק דהא ראוי ליורשו הוא די"ל דזה ודאי דראוי ליורשו בלא קרוב לא פסיל דאל"כ גם רביעי בראשון יפסל וכמו שכ' הר"ן אלא ודאי גם קרוב בעינן ולכן ת"ק ור' יהודה בהא פליגי דר"י סבר דלאחר מיתת אשתו עדיין קרוב הוא ולכן כשיש לו בנים שראוי עדיין ליורשו פסול לו ות"ק סבר דלאו קרוב הוא ולכן אפילו כשראוי ליורשו כשר וכן נראה ממש"כ הרמב"ם רפי"ד מה' עדות:

שם בגמרא ובנים בעון אבות לא:

י"ל בלא האי ברייתא דמייתי ג"כ קשה קראי אהדדי וצריך לתרץ כתירוץ הגמרא וי"ל דבלא הברייתא הייתי יכול לפרש דקרא דלא יומתו אתי ללאו לב"ד שלא ימיתו האבות בעון בנים וכדכתיב גבי אמציה ואת בניהם לא המית ככתוב וגו' ועיין בר"ן וקרא דפוקד עון אבות איירי בידי שמים. אבל לאחר דמייתי הברייתא דתני הרי כבר נאמר איש בחטאו ימותו ומאי קושיא דלמא אתי ללאו לב"ד דמאיש בחטאו ימותו לא אתי אלא ע"כ דהברייתא סברה דקרא דלא ימיתו ג"כ איירי בידי שמים לכן מקשה שפיר מקרא דפוקד עון אבות. ובזה אתי שפיר ג"כ הא דמקשה לקמן ולא והכתיב וכשלו איש באחיו איך שייך זה דוקא למה שתירץ כשאוחזין מעשה אבותיהן כו' ליקשי בקיצור קרא דוכשלו אקרא דאיש בחטאו ימותו ועוד למה צריך למייתי הדרשה דכולן ערבים זה בזה לקושיתו במה דמפרש הקרא איש בעון אחיו ג"כ קשה כן ועוד לתרץ ג"כ כשאוחז מעשה אחיו בידו. ועל ב' קושיות האחרונות י"ל דמקשה מדדרשינן שכולם ערבים זה בזה א"כ ע"כ לא איירי בשאוחז דוקא דא"כ למה קאמר קרא פוקד עון אבות על בנים דוקא הא על כולם פוקד. אכן לפי דברינו הנ"ל בלא"ה הכל אתי שפיר דבלא הך תירוצא לא היה קשה קראי אהדדי דה"א דאיש בחטאו ימותו איירי בידי אדם וקרא דוכשלו בידי שמים אבל לבתר דמייתי הברייתא דמוכח דאיש בחטאו ג"כ איירי בדיני שמים והקשה מקרא דפוקד ותירץ דאיש בחטאו מיירי כשאינו אוחז מקשה מהברייתא דקתני איש בעון אחיו מלמד שכולם ערבים זה בזה ומנ"ל שכולם ערבים זה בזה דמשמע אפילו הצדיקים דלמא רק הרשעים אלא ע"כ דדריש לשון איש דהוא בכ"מ לשון צדיק וחשיב כמו והאיש משה עניו מאד וכדדרשינן בכמה מקומות לכן פריך שפיר הרי דאפילו צדיקים נכשלים בעון הרשעים וע"ז מתרץ דזה דוקא בשהיה בידם למחות ולא מיחו וכדדרשינן בגמרא אקרא דוהתוית תיו ק על מצחות האנשים האלה:

שם ע"ב ברש"י ד"ה בעל אחותו. דילפינן בעל כאשתו:

א"ל למה לו קרא להכי כיון דילפינן דבעל כאשתו א"כ קרובי האם ממילא הם כקרובי האב דהא האם היא כאב די"ל דהא דאמרינן דאשה כבעלה אין זה רק לגבי דידה כדאמרינן לקמן דאשת חורגו היא כחורגו אבל לא שנאמר שגם קרוביה יחשבו כקרוביו אי לאו דדרשינן לרבות קרובי האם כקרובי האב:

שם בד"ה לבדו. משכחת להו בהדיא בר מבן אחי אשתו:

לכאורה גם הא דתני ר"נ לקמן אחי חמותו בן אחי