ערוך לנר סנהדרין קב

ראש ב"ד כדאמרינן בחגיגה דנשנה עם הזוגות שם דלשם מופלא היה עם הב"ד ואמר ונדוננו ולא שהיה דן עמהם אבל לפירוש רש"י שם קשה וצ"ל דבאותה שעה שדנו לינאי המלך אכתי לא היה נשוי אחות שמעון בן שטח:

שם בתוספת ד"ה היינו סגן. וליכא למימר דהיינו משוח שעבר:

עוד יש לומר דלכאורה יש להבין דבברייתא קתני סגן ומשוח שעבר ובמתניתן לא קתני משוח שעבר. אבל י"ל כיון דמשוח שעבר אינו בכל עת רק אם אירע פסול בכה"ג לכן לא קתני במתניתן רק סגן דהוא בכל עת דמוכרח להיות סגן ולא מוכרח להיות משוח שעבר אבל בברייתא קתני אם יש כאן ג"כ משוח שעבר אז הוא ג"כ מימין הכה"ג אכן זה שייך דוקא אם ממונה דמתניתן הוא סגן אבל אם הוא משוח שעבר ודאי דה"ל למיתני גם סגן דהוא בכל גוונא ולכן שפיר מוכיח בש"ס דהיינו סגן היינו ממונה:

והא דלא קתני במתניתן ג"כ ראש בית אב משום דלא דייק במתניתן סדר הליכתן רק שהכה"ג הוא באמצע בין סגן והעם אבל אי גם משוח שעבר הוי בהדייהו ודאי דה"ל למיתני ג"כ:

שם ד"ה ושמע מינה. פירוש דתנן ממצעו בינו לבין העם:

הא דלא פירשו כפירוש רש"י דהראיה היא מדקאי האבל לשמאלו של כה"ג שהוא מן המנחמים די"ל דהיינו משום כבודו של כה"ג שיהיו האבלים וכל העם לשמאל דהא גם השתא דאמרינן לשמאל המנחמים הם עומדים אכתי צ"ל כן דכשהוא מתנחם מאחרים קתני שכל העם משמאלו אף שהוא האבל וראוי להיות לשמאל העם אע"כ דמשום כבודו הוא בימין וה"נ צ"ל לענין כשהוא מנחם אחרים אע"כ פירשו התוס' דאתיא מהא דתנן ממצעו בינו לבין העם:

שם ד"ה אבל מלכי בית דוד. וא"ת וכי איך יכול לדון:

לפי מה שכתב הר"ן לעיל אהא דאמרינן דאין מושיבין מלך בסנהדרין משום לא תענה על ריב דהפירוש הוא אם יאמר המלך דעתו לא יוכלו לחלוק עליו הסנהדרין אבל אם הוא ממנין הסנהדרין כגון מלכי בית דוד ודאי הוא יודע שבדיני נפשות מתחילין מן הצד והוא לא מגלה דעתו עד שיאמרו כולן וזהו כבודו כי כך הוא הדין אבל כשאינו מן המנין פעמים ירצה לחלוק עם אחד מן הסנהדרין ואיכא משום לא תענה על ריב עכ"ל. ובודאי שכן מוכרח דאל"כ מ"ש מלך דלא דן בסנהדרין ומ"ש שאם מופלא שבב"ד דדן ואומר דעתו באחרונה כמו כן מלך ידון אע"כ דלא איירי הכא אלא לענין שלא ידון עמהם ובזה מתורץ קושית התוס' כאן דודאי מלכי בית דוד דנין שפיר בסנהדרין וגם דוד דן שפיר כיון דדן עם הסנהדרין ועל זה לא קאמר דאין מושיבין מלך בסנהדרין:

שם בא"ד. וי"ל דהכא מיירי דוקא לדון דיני ממונות:

לכאורה י"ל דא"כ לקמן (דף ל"ו ע"ב) דתני עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות ע"ש ליתני נמי הא ולהוי י"א ותני ושייר ליכא למימר דהא עשרה קתני וכדאמרינן בקדושין (דף ט"ז) והא ארבעה קתני. וי"ל דהא אמרינן שם דאין הכל כשרים ועשרים ושלשה חדא היא משום דחדא טעמא לשניהם וכיון דטעמא הוא דאין מושיבין מלך בסנהדרין בדיני נפשות משום לא תענה על ריב ומה"ט נמי מתחילין בדיני נפשות מן הצד וכיון דזה תני ליה במתניתן התם לא חשיב הא דאין מושיבין מלך בסנהדרין:

שם ע"ב בגמרא באותו שעה אמרו:

י"ל בשלמא לא דן א"ש דגזרו מטעם זה כיון דלא דנין אותו ג"כ אינו דן משום התקוששו וקושו והא דאין מעידין אותו הוא ג"כ מטעם זה כיון דאין דנין אותו עדות זה למאי אהני. אבל הא דאין מעיד לכאורה קשה דאיך שייך למעשה שהיה ואי הטעם משום כבודו של מלך ואפילו להעיד לכה"ג אין זה כבודו אף שכה"ג מעיד לו כדמשמע לעיל א"כ אף בלא אותו מעשה שייך טעם זה וי"ל דודאי בדבר מצוה היה לו למלך להעיד דאין חכמה לנגד ה' והיכי דנוגע לכבוד ה' אין כבוד המלך נחשב לכלום וכמו שכתבו התוס' לעיל בד"ה ינאי. ועיין בר"ן שביאר זה ביותר וגם הריטב"א בשבועות רק כיון שהוצרכו לגזור משום מעשה שהיה שלא לדון את המלך ממילא הוצרכו ג"כ לגזור דאין מעיד וכיון דאם הוזם לא נוכל לקיים בו דין הזמה דאין דנין אותו וא"כ ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימו דלאו שמה עדות:

שם מצוה שאני:

הר"ן הקשה בזה מ"ש גבי פרשת המלך בסוטה סברו גם רבנן הכי והכא פליגי ותירץ דדוקא כבודו יכול למחול גבי מצוה לרבנן ולא בזיון וחליצה בזיון הוא אבל לעמוד ולקחת אינו בזיון ועוד כיון דהוא עצמו נוהג בזיון זה בעצמו ואין אחר מבזה אותו זה מותר במקום מצוה לרבנן אבל לא חליצה ע"ש. אך דלכאורה קשה אכתי למה פליגי רבנן לקמן במתניתן לר' יהודה וסברו דאין המלך רשאי לצאת אחר המטה הא גם הלוית המת מצוה היא ואינו רק מחילת כבוד ולא בזיון. אכן לענ"ד י"ל בישוב קושיות האלה דשאני מצוה דהכא שאינה מצוה המוטל על המלך אלא שהיבמה לא תנשא לשוק בלא יבום או חליצה אבל עליו אינו מוטל לחלוץ לה ולכן לא מקרי זה לרבנן מצוה אבל במצוה גמורה י"ל דגם רבנן מודו:

שם דף כ' ע"א במתניתן וכשמברין אותו:

יש שינוי פירושים בסוגיא זו בנדרים (דף נ"ו) ומ"ק (דף כ"ז) גם נפלאתי שם ארש"י ורא"ש ור"ן ז"ל בפירושיהם בנדרים דכולם ענו כאחד אהא דכשמברין אותו גבי כה"ג תניא והרי בפירוש דגבי מלך תני כן וגבי כה"ג תני במתניתן קמייתא ספסל ולא תני דרגש וזה ודאי ג"כ א"ל שגרסו גם גבי כה"ג דרגש ופירשו כן הסוגיא אכה"ג דהא במ"ק שם אמרינן בפירוש והא תנן גבי מלך וכשמברין אותו כו' לכן דעתם צ"ע:

שם בגמרא ערסא דגדא:

לפי מה שפירש הר"ן שהוא סימן עשירות למי שיש לו מטה שאין צריך לה וזה אינו שייך לכאורה גבי מלך שאינו מדרכו להראות עשירות במטה מוצעת וא"כ האי מטה דגדא דגבי מלך יהיה הפירוש כמו מטה דגדא דיש לאנשי דעלמא כגון על זה ישב המלך כשמברין אותו. אך דלפ"ז לא יקשה הגמרא מידי מי איכא מידי דעד האידנא לא מותבינן כו' דהא לפ"ז שפיר הוא מושב המלך גם מלפנים. וצ"ל דהגמרא סברה מדקרי ליה הגמרא ערסא דגדא גבי מלך ע"כ גם לגביה הוא ערסא דגדא אכן זה יהיה ראיה לפירוש רש"י דלפירוש הר"ן זה דחוק כאשר ביארנו:

שם ערסא דגדא קרביטין מי אית ליה:

הא דפשיטא ליה כל כך דלית ליה קרביטין פירש רש"י בנדרים דהכי קים להו דלית ליה קרביטין והר"ן פירש כאן דמדקאמר מתיר את הקרביטין משמע דלא סגי בלאו הכי וליתא דבכל מיני מטה עושין עד"ג כפי רצון הבעה"ב ומש"ה מקשה מי אית ליה קרביטין דוקא עכ"ל. אכן דעת רש"י דכאן נראה שפירש בדרך יותר פשוט דהגמרא מקשה דע"כ דרגש צורה מיוחדת אית ליה דאי הוא מטה כשאר המטות א"כ מ"ש דקאמר מתיר את הקרביטין הלא הוא מטה כשאר