ערוך לנר סנהדרין קא

שלו בע"א גם במלקות ע"א בעינן לכן קמ"ל בברייתא דאינו רק בכ"ג כבהדיוט והא דלא קאמר כן משום דרצה לאוקמא ברייתא אפילו כרבנן. או אפשר דלר' ישמעאל באמת ע"א בעינן לענין מלקות כיון דיליף לעיל בגז"ש מלקות מדנ"פ:

שם מעיד למלך:

הרמב"ם ה' כלי מקדש פסק כן דמעיד למלך ישראל והכ"מ הקשה עליו דהרי זה נגד מסקנת הסוגיא דהכא ע"ש שנדחק בישובו. ולענ"ד לק"מ שהרי על מה דמקשה הכא על תירוץ זה והתנן לא דן ולא דנין אותו הקשו התוס' דלמא מיירי במלכי ב"ד דדן ודנין אותו ותרצו דמתניתן איירי במלכי ישראל והרי ידוע דהרמב"ם לא מביא דינים רק שיתנהגו לעתיד כשיבוא משיח צדקנו ולעתיד ניבא הנביא שלא יהיו עוד ב' ממלכות כ"א מלכים מבית דוד וכיון שדן ודנין אותם שפיר כתב הרמב"ם דמעיד למלך. ומה שכתב הרמב"ם מעיד למלך ישראל כוונתו ע"כ המלך שימלוך על ישראל שהרי לע"ל לא יהיה רק מלך מבית דוד:

שם חולץ וחולצין קא פסיק ותני כו':

מה שי"ל בסוגיא זו ובפרט בדברי הר"ן כתבתי בספרי ע"ל יבמות דף כ':

שם ברש"י ד"ה והא לא דנין אותו. מאי סהדותא בעי:

ק הא דלא פירש בקיצור דקושית הגמרא מולא מעידין אותו משום דהא י"ל כיון דהטעם דאין מעידין אותו משום כבודו של מלך א"כ זה לא שייך רק כשמעיד נגדו דבזה פוגם כבודו וכן משמע לשון מעידין אותו אבל שפיר היה יכול לומר דמעיד דמתניתן מיירי שמעיד לטובת המלך דכן פירש ג"כ רש"י בדבור הקדום וכה"ג יודע לו עדות עכ"ל דמשמע לו לטובתו לכן פירש דהקושיא היא מאין דנין אותו ולכן אפילו עדות של טובה אינו צריך:

שם בתוס' ד"ה מעיד. ה"מ ממונא אבל במידי דאיסורא לא:

הכי אמרינן שם בברכות (דף י"ט) דליכא למילף כלאים מוהתעלמות דאסורא מממונא לא ילפינן. אכן קשה לכאורה דהא שם מקשה ג"כ דנילף מולאחותו ומתרץ שב ואל תעשה שאני וכלאים קום ועשה הוא ע"ש וא"כ שלא להעיד דשב ואל תעשה הוא שפיר יש לילף מולאחותו. וי"ל לפי מה שכתבו התוס' בב"מ (דף ל' ע"ב) דכבוד הבריות דמת מצוה גדול מהא דוהתעלמת ורק הא דכלאים שוה לו ע"ש א"כ דוקא לענין כלאים מקשה התם ולגמר מיניה אבל לענין מעיד ליכא למילף ממת מצוה ורק מוהתעלמת יש ללמוד כן דלא שוה בענין כבוד הבריות וע"ז שפיר הקשו התוספת דאיסורא מממונא לא ילפינן ואפשר דלזה כוונו התוספת בתיבת כדפריש':

שם ד"ה והא אין מושיבין מלך. וי"ל דהא דאין מלך דן ה"מ לבדו:

ולקמן (דף י"ט ע"א) בד"ה אבל מלכי ב"ד כתבו התוס' דהא דאין מושיבין מלך היינו דוקא בדיני נפשות אבל בדיני ממונות מושיבין ולפ"ז בדיני ממונות לדון עם אחרים גם מלך ישראל דן דהא לא משום לא דן איכא ולא משום אין מושיבין איכא וא"כ י"ל לכאורה מי דחק הגמרא למימר מקבלי ניהלי' לסהדותא קאי הוא ואזיל לימא דאיירי בדיני ממונות והמלך גופא דן עמהם. וי"ל עפ"מ שכתב רש"י וכן סברו גם התוס' דגם לפי מה שמתרץ אלא מעיד בפני מלך איירי ג"כ בבן מלך וטעמם נראה כיון דבגמרא קאמר דהמלך בא משום יקרא דכה"ג לדון שיעיד כה"ג בפניו אבל אי לאו משום יקרא דמלך גם כה"ג אינו צריך להעיד א"כ למה בא מלך כלל לא יבא הוא ולא יוצרך הכה"ג לבא לכן פירשו דאיירי בבן מלך והמלך רצה להוציא משפט בנו לאור לכן בא בשביל כבוד הכה"ג שיבא גם הוא להעיד ולכן צריך הגמרא ג"כ לומר דקאי הוא ואזיל דהא ל אין לו לדון בדין בנו:

שם בא"ד. ובהכי ניחא דלא פריך:

גם קושיתם ועוד מה קמ"ל מתניתן היא הנ"ל בהכי ניחא:

שם דף י"ט ע"א בגמרא שפיר קאמר ר"י וכו' דלמא מקרי ואתי ונגע עיין שם:

לכאורה י"ל דלר"י דקאמר במתניתן אינו יוצא מן המקדש משום שנאמר ומן המקדש לא יצא וא"כ קשה כדקאמר ר"מ אי הכי לביתו נמי לא. ועוד היכי קאמר ור"י אגב מרריה דלמא מקרי ואתי ונגע הא לר"י יש טעם פשוט כיון דסבר דמקדש ממש הוא וכי בגמרא טעמא דקרא אתי לפרושי ועוד הקשה הר"ן הביאו הרמב"ן דאיך יליף ר"י מקרא זה דמן המקדש לא יצא הא מצרכינן קרא זה לענין שמקריב אונן. ונלענ"ד דודאי גם ר"י סובר דהאי מן המקדש לא יצא פירוש מקדושתו לא יצא כר"מ דאל"כ יקשה אפילו לביתו נמי לא וגם דאין לפרש קרא כפשוטו דהא מצרכינן לענין שמקריב אונן דהיינו ג"כ דרשה דמקדושתו לא יצא כדמוכח מדברי הרמב"ן דלא כתב דהוי אסמכתא רק לר' יהודה ולא לר"מ ע"ש והא דקאמר ר' יהודה במתניתן דאינו יוצא מן המקדש אינו מדאורייתא רק מדרבנן משום דלמא מקרי ואתי ונגע והא דקאמר טעמא דכתיב ומן המקדש לא יצא ה"פ דכתיב מן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא כר"מ ואי יצא מן המקדש אגב מרריה אתי לנגוע אפילו היכי דאית ליה הכירא לכן לא יצא מן המקדש כלל ללכת אחרי המטה אבל לביתו ודאי יכול לילך דהא קרא לא קאמר שלא יצא מן המקדש ולפ"ז הא דכתב רש"י במתניתן בד"ה ר' יהודה דריש מן המקדש דוקא לפי הס"ד פירש כן דודאי בתחלת הגמרא ה"א דטעמא דר"י כן מדקאמר אמר לך ר' מאיר אי הכי לביתו נמי לא:

שם סגן ומשוח שעבר בימינו:

סגן הוא אותו שעובד תחת כה"ג ביוה"כ כשאירע בו פסול כדאמרינן ביומא ריש פרק טרף בקלפי ומשוח שעבר הוא שכבר שימש תחתיו כמו שפרש"י וכשימות כה"ג יכנס זה תחתיו לשמש בכה"ג כמו שכתב הרמב"ם (פ"א מהל' עבודת יה"כ) וא"כ הכהן משוח שעבר הוא בעצמו הסגן לכה"ג דהא אם אירע עוד פעם אחר פסול משמש עוד תחתיו ואיך משכחת שיהיו סגן ומשוח שעבר וא"ל דהסגן הוא אותו שהיה סגן לכהן משוח שעבר בשעה שעבד א"כ השתא כששב כה"ג לעבודתו המשוח שעבר חזר להיות סגן והסגן שהיה לו חזר להיות עבר וה"ל למיתני הסגן והמשוח שעברו דהא גם הסגן עבר הוא ואפשר לומר כיון דמשוח שעבר כל מצות כה"ג עליו א"כ גנאי הוא לו לשמש שמוש הסגן כגון להטיל פייסות בכל יום במקדש כדאמרינן פ"ב דיומא דממונה הוא הסגן כדאמרינן בשמעתין לכן גם כה"ג זה צריך לסגן אחר והיינו הסגן דתני כאן:

שם שיהיו נשים מספרות בבית הכסא משום יחוד:

לשון נשים מספרות לשון רבים פירש"י זו עם זו ולא נשים דעלמא. אך לכאורה צ"ע דהא חשש יחוד שייך גם באשה אחת ותשמיע קולה שלא תביא לידי יחוד וי"ל:

שם תנו עיניכם בו ונדוננו:

י"ל הא אמרינן בפרק שלשה שאכלו דאשת ינאי המלך היתה אחות שמעון בן שטח ואיך אמר ונדוננו הא בעל אחותו הוא מן הקרובים דקתני לקמן (דף כ"ז) במתניתן. ולפירוש התוס' לעיל (דף ט"ז ע"ב) בד"ה אחד ממונה דאחד ממונה הוא מופלא שבב"ד והוא לא היה מחשבון הסנהדרין א"כ י"ל דשמעון בן שטח שהיה