ערוך לנר ראש השנה סט

דיין ליתבו בדוכתייהו וכו' כלומר אחר שהעידו כל אחד בפני שנים יחזרו וישבו ויקדשו כפירוש רש"י דאי לא תימא הכי מאי קושיא דלמא שאני התם דלא מקיימי הגדה כלל וכן הקשו בירושלמי וליקם חד וליתב חד ומשני אין עד נעשה דיין עכ"ל. הרי מפרש הירושלמי כפשוטו דלא בעינן קבלת עדות בפני שלשה אלא כשירצה להעיד ישב האחד עם היחיד ויעיד עדותו לפני השנים ואח"כ ישב המעיד עם היחיד ויקבל עדותו של האחר וזה מה שכתב רש"י יעידו בפני היחיד דהיינו כשישב האחד עמו ועכ"פ מוכח דלא בעינן קבלת עדות בפני שלשה דמה דמפרש המפרש דכוונת הירושלמי דיקחו אחד עם השנים אין זה במשמעות ויקום חד ויתיב חד שהרי הירושלמי לא הזכיר מזה דיקחו אחד מחבריהם:

שם ד"ה ותיטב. ובשור קא משתעי קרא:

אע"ג דהך שור דקרא הוא עם פר שופר מכ"מ איירי קרא בשור דכתיב מקרין מפריס שהוא שור שיש לו קרן ופרסה שסועה שמה שדרשינן מזה בע"ז (דף ע"ח) קרנותיו קודמין לפרסותיו ושקרן אחת היה לו במצחו הרי ר' יוסי לא ס"ל דרשות הללו כמו שכתבתי לעיל ולכן ל"צ למה שכתב המהרש"א דר"י דרש נמי מניה שור:

שם בתוספת ד"ה כיון. וי"ל דהשבטים זכרון הם:

ק"ק הרי ע"י חשן ואפוד נעלו השבטים לזכרון כדכתיב ונשא אהרן את שמות בני ישראל בחשן המשפט לזכרון וגו' וא"כ מאי שנא משופר דמעלה לישראל לזכרון כדכתיב ותקעתם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם והכא נמי האפוד והחושן מעלים השבטים לזכרון ולולא דבריהם היה נלענ"ד לחלק בענין אחר דשם לא החשן והאיפוד הם המזכירים אלא האבני שוהם ומלואים שעליהם נפתחו שמות ישראל ואם כן לא הזהב הוא המזכיר אבל הכא המזכיר הוא השופר:

שם ד"ה לנדה. כי עדת חנף גלמוד:

בסוטה אמרינן כל עדה שיש בה חנופה מאוסה כנדה שנאמר כי עדת חנף גלמוד וענין המשל הוא דאין עדה פחותה מעשרה ובה כתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל כדאמרינן במגילה וכן אמרינן כל בי עשרה שכינה שריא וא"כ עדה היא הדבקה להקב"ה כמו האשה הדבקה לבעלה אבל כשיש בה חנופה שמאוסה להקב"ה כדכתיב כי לא לפניו חנף יבא אז היא מאוסה וגלמודה מהקב"ה כנדה הגלמודה מבעלה. והא דלא מפרש הגמרא נפקא מינה זה ג"כ כמו דמפרש בסוטה ובאשר כריתי לפרושי קרא משום דהכא בלא"ה יש נפקותא טובא שאם אומרת אשה גלמודה אני שיפרשו ממנה ולהחזיקה נדה. א"נ י"ל דלא קאמר נפ"מ לפרושי קרא אלא לפרושי קרא של תורה:

שם ע"ב בגמרא הוי אמינא ליה היכי:

ק"ק הא לפי הנראה האי גברא אתא לקמיה דלוי לתבוע הפלוני לדין ואיך ישאל ממנו הרי אסור לשמוע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו משום לא תשא שמע שוא ואם באמת היה הבעל דין חבירו שם הא מהתשובה שהשיב היה מבין מה קבל עליו ועוד מה קאמר והוא סבר מלתא דאיסורא קאמר ליה מה בכך אם בפניו תבע ליה לדין אפילו מלתא דאיסורא הוי ג"כ צריך לחקור לדון בדין משכב זכור או בושת:

שם ברש"י ד"ה מאי. כל שבעת הימים לא היה אוכל:

מלשון זה משמע דקאי על שבעת הימים של כה"ג אכן מפשטת הגמרא דשם משמע דקאי על הזב וכן נראה מדברי תוס' הכא וכן פירש רש"י שם אין מאכילין אותו בימי בדיקתו עכ"ל. ופירוש דבריו נראה עפ"י מה שכתב הריטב"א אין מאכילין אותו בין ראיה לראיה שהוא חושש שמא יגמור ראיותיו עכ"ל. והיינו לפי מה דתנן זבים פ"ב דשנים בודקים אותו אם היה באונס ופירוש הי' בודקין אותו שלא להאכילו דברים שמביאים לידי זיבה שאז לא נטמא שתולין באונס ודילמא בלא זה ג"כ היה רואה ואז הוא זב באמת ולזה צריך בדיקה לידע אם יהיה זב או לא. וכן יש לפרש גם לשון רש"י שם מה שכתב בימי בדיקתו אכן י"ל ג"כ ע"פ מה שכתבו התוס' ישנים שם דאין מאכילין אותו בימי ז' נקיים קאמר שאז סותר אפילו באונס ולפ"ז יש לפרש גם מה שכתב רש"י שם בימי בדיקתו בימי ז' נקיים וגם הכא אפשר לפרש דברי רש"י מה שכתב כל שבעת הימים דהיינו ימי ז' נקיים אבל זה דוחק וביותר נראה דכונת רש"י דלכך נקט התם הברייתא דאין מאכילין לזב להשמיענו דגם לכה"ג אין מאכילין כן כל שבעת הימים וכן נראה מהרמב"ם:

שם ד"ה שמצות. וכל כנופיא בחצוצרות:

הרמב"ם בפירוש המשניות ואחריו הברטנורא כתבו הטעם דסתם תענית על צרות הצבור וכתיב וכי תבואו וגו' על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות. אכן בגמרא לקמן משמע כפי' רש"י דאמרינן כל כנופיא בכסף דכתיב עשה לך שתי חצוצרות כסף:

שם ד"ה כמה דפשיט. משום דשויה בגז"ש:

ק"ק למה לי טעם זה ולא סגי בטעם דרבי יהודה גם לת"ק דאמר וביוה"כ כמה דפשיט אינש דעתיה טפי מעלי. ומזה נלע"ד דרש"י לא גרס בגמרא הך וביוה"כ כמה דפשיט וכו' וטעמיה דר' יהודה דיוה"כ בפשוטים הוא כמש"כ התוס' ד"ה ר' יהודה שכתבו אבל יובל דשלוח עבדים ושדות החוזרות לבעלים אין לחוש אלא שיהיה שם שופר עליו עכ"ל. והמהרש"א הקשה על זה דהא קאמר טעמא בגמרא לר' יהודה וביוה"כ כמה דפשיט וכו' והניח בקושיא. ולפ"ז א"ש דגם התוס' לא גרסו בגמרא שלא הוזכר רק טעם הפלוגתא שבין ת"ק ור' יהודה לענין ר"ה דת"ק סבר כמה דפשיט וכו' ור"י ס"ל כמה דכייף וכו' ולענין יוה"כ לא הוזכר בגמרא טעם דפלוגתייהו כלל ונתן רש"י טעם לת"ק משום דשויה בגז"ש והתוס' נתנו טעם לר' יהודה דכיון דלשלוח עבדים וכו' אין לחוש אלא שיהיה שם שופר עליו. וא"ע מצאתי בקרבן נתנאל שכתב ג"כ הכי שמרש"י ותוס' נראה שלא גרסו הך וביוה"כ כמה דפשיט ושמחתי שכוונתי לדעת הגדול. ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה הפ"י בד"ה ברש"י ומה שהקשה בד"ה בתוספת:

שם בתוס' ד"ה של יעל. וכדאמר ר' אבהו:

אין להקשות דתרתי טעמי ל"ל משום דכייף טפי מעלי ומשום זכירת עקידת יצחק. דיש לומר דאי משום זכירת עקדת יצחק הוי אמינא דגם אם עשה השופר של איל פשוט ע"י מים חמין שפיר דמי ואי משום דכייף לחוד גם של חיה או של תיש כפוף הוא לכן צריך תרי טעמי:

שם דף כ"ז ע"א בגמרא ותרי קלי מי משתמעי:

הט"א הקשה דלמא דוקא תרי קלי יחד לא משתמעי אבל אם מכוון לקול אחד משתמע ותירץ בדוחק. ולענ"ד לס"ד דמקשן לא תלי קול במחשבה עד שיכול להפריד קול מקול ע"י כוונה אלא הוי ס"ד דבשום ענין אי אפשר לשמוע ורק התרצן חידש לו סברא זו במה שאמר כיון שחביב יהיב דעתו דהרי גם לפי סברת התרצן לא השני קולות כאחד שומע ע"י דיהיב דעתו שהלא לא צריך לשמוע