ערוך לנר ראש השנה סח

רש"י כיון דבעדות החודש לא בעינן עדות רק ראיה לכן כולם יכולים להיות דיינים לדון בלא עדות כלל משא"כ בד"מ וד"נ דלא יכולים כלם לדון ע"פ ראייתם כשנתכוונו להעיד:

שם ד"ה עד. גבי עדות החודש אין להכשיר:

ק"ק דאפילו נימא דבקידוש החודש ג"כ שייך תקנה דנעילת דלת ג"כ א"צ קרא שהרי תקנה זו מדרבנן היא וא"כ א"צ קרא להכי ובקיצור מבעי להו למימר כיון דמדאורייתא בעי שלשה בדיני ממונות בקידוש החדש לא צריך קרא דעד דאיכא אהרן בהדך. שוב ראיתי בסנהדרין (דף ה') בתוס' ד"ה ואם שכתבו בלשון אחר להוכיח דקאי הסוגיא למ"ד מדאורייתא חד נמי כשר דאי מדאורייתא בעי שלשה ורבנן הכשירו ביחיד מומחה משום נעילת דלת מאי מייתי ממשה ע"ש וכוונתם נראה כמו שכתבנו דאי למ"ד מדאורייתא צריך ג' קאי קשה ממנ"פ אם להוכיח דבקה"ח צריך שלשה מדאורייתא ל"צ קרא להכי כיון דגם בדיני ממונות צריך ג' ואי דלא כשר מדרבנן מומחה כמו בד"מ מאי מייתי ממשה אבל לשונם הכא צ"ע:

שם דף כ"ו ע"א בגמרא והצילו העדה:

עיין מה שכתבתי כ בזה בספרי ע"ל במכות (דף י"ג):

שם דרחמנא אמר ושפטו העדה:

התוס' הקשה דבמכות נפקא ליה מקרא דעד עמדו לפני העדה למשפט. והט"א כתב דלרמב"ם מתורצת קושיא זו דלפירושו (ה' רוצח פ"א) הך דעד עמדו לא רצה לצוות שלא יהיו דיינים אלא שלא ימיתו בלא קבלת עדות ודין. וכתב עוד דלפ"ז מה דאמר רבא בסנהדרין (דף ע"ח) דטרפה שהרג בפני ב"ד חייב כיון דלא בעי עדות פליג על ר"ע. אכן תמהתי דאיך אפשר לומר כן שאחר שהביא הרמב"ם בה' רוצח (פ"א) דין הנ"ל הביא שם (פ"ב) דין דרבא וא"כ דבריו סותרים זא"ז ומן התימה על הט"א שלא העיר ע"ז. אבל לענ"ד י"ל ע"פ מה שכתב הריטב"א במכות (דף י"ב) שכבר העיר ג"כ על סתירת דברי רבא מהך דר"ע ותירץ דשאני התם כיון דאי אפשר לדונו בפני עדה אחרת דה"ל עדות שאין יכול להזימו הלכך דייני ליה אינהו משום ובערת הרע מקרבך ע"ש ובזה א"ש דצריך רבא לפרש דכתיב ובערת הרע מקרבך וזה ללא צורך דתיפוק ליה דרוצח הוא ופשיטא דרוצח חייב מיתה אבל לפ"ד הריטב"א א"ש וזה ג"כ שיטת הרמב"ם:

שם שהוא גדול כפר:

ומה שרבי יוסי לא דרש כן י"ל דלא ס"ל שביום שנברא בקומתו נברא דכפי הנראה מסוגיא דלעיל (דף י"א) פליגי בזה ר' אליעזר ור' יהושע דשם ר' יהושע דריש עץ פרי דלקומתן נבראו וא"כ ה"ה בהמות וחיות כמו שאמר כל מעשה בראשית לקומתן נבראו אבל ר"א דלא דרש קרא כן לית ליה הא דריב"ל דבקומתן נבראו וא"כ י"ל דרבי יוסי ס"ל כוותיה ורבנן ס"ל כר' יהושע וברייתא דע"ז (דף ח') שאדם הראשון הקריב שור שנולד בקרניו ס"ל כרבנן דהכא וכן מימרא דרב יהודה אמר שמואל שור שהקריב אדה"ר קרן אחת היה לו במצחו אתיא כרבנן ולא כר' יוסי שלא דרש שור שהוא פר. שוב ראיתי בט"א שפשיטא ליה דע"כ ר' יוסי ג"כ ס"ל דרשות דשם ממה דכתיב מקרין מפריס. אכן לענ"ד ר' יוסי דרש ממקרין מפריס רק דבשור משתעי קרא כמו שאכתוב לקמן:

שם לפי שאין קטיגור נעשה סניגור:

הט"א הקשה דאכתי יקשה למה נשתנה האבנט להיות של בוץ ולא כשל כל השנה של כלאים למ"ד דשל הדיוט נמי היה של כלאים א"כ למה נשתנה מבגדי הדיוט באבנט לבד והניח בקושיא. ולענ"ד י"ל דלפי המבואר ברמב"ם ה' כלי מקדש (פ"ח) אפילו למ"ד של כלאים היה נשתנה של כה"ג משל הדיוט דשל כה"ג היה מעשה רוקם וע"ש במשנה למלך. ולכן כיון דע"י אבנט עכ"פ לא היה שוה לשל הדיוט רצתה התורה שהכל יהיה של מין אחד של בוץ:

שם נעשה סניגור. המהרש"א בח"א הביא בשם הרא"מ פ' שמיני הרי אמרינן בפסיקתא קח לך עגל יבא עגל ויכפר על מעשה עגל הרי דקטיגור נעשה סניגור. ותירץ כתירוץ הגמרא דהכא דמבפנים קאמרינן ועגל מבחוץ הוא והמהרש"א הקשה על זה דמכ"מ אין סברא לומר דמה שהוא קטיגור בפנים יהיה כפרה וסניגור בחוץ. ולענ"ד ביותר יש להקשות דהרי במדרש רבה פ' פקודי איתא אמר הקב"ה יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל והלא מזהב זה נעשו גם ארון וכפורת וכרובים וא"כ הוי סניגור בפנים ואיך שוב יקרא קטיגור. אבל לענ"ד י"ל דודאי הדבר שהובא לכפרה על הדבר בעצמו בזה לא שייך קטיגור דכן דרך התשובה השלימה והאמיתית לשוב באותו דבר שחטא בו על דרך שאמרו באותו מקום ובאותה אשה ותשובה כזו היא סניגור ודאי כמו שאמרו זדונות נעשות כזכיות ולכן העגל והזהב שהובאו לכפרת עון העגל הוי סניגור ולא קטיגור אבל במה שלא בא לכפרת עון העגל רק לצורך אחר כגון בגדי כה"ג ושופר בזה שייך הזכרת החטא ונעשה קטיגור וא"ל דא"כ כי פריך האיכא ארון כו' לישני האי לכפרה הובא. די"ל דהרי היה ג"כ מזהב שלא הובא לכפרה מה שהביאו שבט לוי והנשים שלא חטאו בעגל ולא הוצרכו לכפרה ולכן משני חוטא בל יקריב:

שם למכירה כירה:

ק"ק הרי לא המכירה אלא הלקיחה של לוקח נקרא כירה בפסוק אשר כריתי לי והול"ל קורין ללקיחה כירה ואולי מפרש המ"ם של מכירה לשון מפעיל כמו מגיש שגורם לנגישה וכן כאן מכירה שגורם שיעשה הלקיחה של לוקח ע"י שמוכר לו אכן הלשון קורין למכירה כירה לא מיושב בזה:

שם אלו כליות:

רש"י כתב טוחות לשון חלוקות ולא ידעתי היכן מצינו לשון זה וגם לא ידעתי למה כליות נקראו חלוקות ואי משום שהם שנים לימין ולשמאל כדאמרינן בברכות (דף ס"א) כמו כן יקראו ידים ורגלים חלוקות ואולי כוונתו שיועצות דעות חלוקות של ימין לטוב ושל שמאל לרע כדאמרינן שם ובתהלים (נ"א) בפסוק הן אמת חפצת בטוחות פירש רש"י בטוחות אלו כליות שהן חלקות ומשמע שמפרש מלשון וטח את הבית שהוא מחליק את כותל האבן בעפר ולפ"ז גם הכא צריך להיות לשון חלקות ולא חלוקות אבל לולא פי' רש"י היה אפשר לפרש דטוחות לשון מכוסה דהיינו שהכליות מכוסות בחלב הכליות וכן משמע מסיפא דקרא ובסתום חכמה תודיעני וגם לשון וטח את הבית יש לפרש כן שמכסה קיר האבן בעפר:

שם ברש"י ד"ה ומקצתן. יעידו בפני יחיד:

הט"א (באבני מלואים) תמה על זה הרי לקבלת עדות צריך ג"כ שלשה ומה דאמרינן בכתובות ליתבו בדוכתייהו וליקדשו הפירוש דיקחו שנים אחרים לקבלת עדות ואח"כ ישבו השנים העדים עמהם ויקדשו. ומלבד דפירוש זה דוחק הוא דמה מרויחים בזה כיון דעכ"פ צריך ליקח שנים. במכ"ה לא ראה שבירושלמי מבואר כדברי רש"י דאיתא שם ויקום חד ויתוב חד ויקום חד ויתיב חד שנייא הוא שאין עד נעשה דיין והמפרש כתב דהקושיא הוא למה יושיבו שנים לא יושיבו אלא אחד וכל אחד יעיד בפני שלשה. אבל לא ראה מה שכתב הרמב"ן הביאו השיטה מקובצת שם וז"ל אי ס"ד עד נעשה