ערוך לנר ראש השנה לז

מאכל שלש שנים יהיו לכם ערלים דע"כ ג"כ הפירוש כן דחשיב ונטעתם מימים שקלט וכמו שכתבתי לעיל בתוס' ד"ה הא אמרינן ולכן פריך דלא אתיא כר"מ דלר"מ ביום א' סגי אכן התרצן השיב דאכתי יקשה למה נקט תנא דברייתא הנוטע סתם ולא הזכיר מימי הקליטה דלת"ק צריך שלשים ושלשים ואפילו לר' יהודה עכ"פ ל"ג אלא אדרבא אתי כר"מ וברייתא אע"פ שלא הזכירה מקליטה מ"מ לא איירי רק מימי הקליטה ותוספת שביעית נכלל ביום ל' דעולה לכאן ולכאן. ומה שהקשו התוס' עוד לפי' רש"י מהא דאורז ודוחן דתלי בהשרישו לפני ר"ה ולא חיישינן במה שהשרישו בתוספת שביעית ג"כ יש לתרץ ע"פ מה שהקשו התוס' לקמן (דף י"ג) לפי' רש"י שכתב הטעם דלכך אזלינן בתר השרשה ולא בתר לקיטה לענין מעשר משום מעשר ירק דרבנן דהתינח לענין מעשר אבל לענין שביעית דאורייתא למה לא אזלינן בתר לקיטה ותירצו דאיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן וא"כ לתירוץ זה פשיטא דל"ק לרש"י די"ל דכיון דרבנן הוא לא החמירו לאסור מה שנשתרש בתוספת שביעית אמנם גם לתירוצם השני דילפינן בת"כ מקרא דבתר השרשה ולא בתר לקיטה אזלינן א"ש שהרי מה שבמקום אחר הוי חומרא לאסור בשביעית גם מה שנקלט בתוספת שביעית ולחשבו גידולי שביעית הוי לענין אורז ודוחן עוד חידוש דאם לא נשרש לפני שביעית הוי גידולי שביעית דאזלינן בתר לקיטה וכיון דחידוש הוא שחדשה תורה להתיר בנשרש לפני שביעית אף שירק הוא דאזלינן בו בתר לקיטה אין לך בו אלא חידושו דדוקא בנשרש בשביעית ממש אזלינן בתר לקיטה אבל לא בנשרש בל' יום לפני שביעית אף שהוי תוספת שביעית דבזה לא גלתה התורה. אמנם לפי מה דמסיק דלר"מ יום שלשים עולה לכאן ולכאן בלא"ה לק"מ מהך מתניתן דאורז ודוחן די"ל דר"מ היא ולכן כל שהשריש קודם ר"ה אפילו שעה אחת מיקרי השריש קודם תוספת שביעית דבתוספת שביעית סגי אפילו במקצת היום כדמוכח ממה דמסיק כאן דלר"מ יום ל' עולה לכאן ולכאן וכיון דאפשר דלא נקלט אלא בערב ר"ה סמוך לר"ה ואפילו הכי לענין ערלה עולה לשנה א"כ ע"כ גם מקצת היום בסופו נחשב שנה וא"כ פשיטא שנחשב גם כן תוספת שביעית ולכן שפיר קאמר כל שנשרש לפני ר"ה מותר לקיימו בשביעית דבזה נחשב השריש לפני תוספת שביעית:

שם ד"ה מדאכתי. ובירושלמי דייק מדכתיב:

עיין מה שכתבו התוספות בזה לעיל (דף ג') ומה שכתבתי שם:

שם בד"ה מכלל. ועמד המבול שנה ומחצה:

הפ"י תמה איך אפשר לומר כן שהרי אחר ק"ל יום החל מ' יום ושלח העורב ואח"כ שליחות היונה לסוף כ"א יום הרי ששים יום ולא יספה היונה שוב אליו עוד ע"ש שנדחק בישוב קושיא זו. ולא ידעתי מהיכן מוכח דשליחות היונה היה מיד אחר שליחות העורב דילמא בין שליחות לשליחות עברו כמה חדשים דבלא"ה פשיטא דקרא משמע ששלח העורב פעמים הרבה כדכתיב ויצא יצוא ושוב עד יבושת המים (אמנם ע"פ דרשת המדרש לא הלך העורב בשליחות כלל) גם מה שכתב הפ"י בפשטות הכתובים משמע דלא עמד המבול רק שנה ולא שנה ומחצה לענ"ד הסברא איפכא שהרי יש לתמוה כשהתחילו המים הלוך וחסור בחודש השביעי שהיה ר"ח סיון עד שנראו ראשי ההרים בר"ח אב לא חסרו בשני חדשים רק הט"ו אמות שגברו המים על ראשי ההרים ומאב עד תשרי שהיה ג"כ רק ב' חדשים נחסרו כמה אלפים אמות שגבוהים ההרים היותר גבוהים על הארץ שהרי באחד בתשרי חרבה הארץ ואם לא ידענו על דרך הקבלה שכן גזר חסד הקב"ה בדרך נס יותר היה סברא לומר עפ"י פשוטי הכתוב שחסרו המים מר"ח אב עד ר"ח ניסן אלו האלפים אמות שעכ"פ אין זה נס כ"כ. ומה שתמה הפ"י על התוס' דאכתי מנ"ל דתרווייהו ס"ל בניסן נברא העולם דמר"א לא מוכח מידי דאפילו אם בתשרי נברא העולם סוף סוף יליף שפיר דל' יום בשנה חשוב שנה מדיום אחד חשוב חודש והניח בצ"ע. לענ"ד התוס' כבר פירשו דעתם בזה בתחלת דבריהם שכתבו דהא תרווייהו מודו שזה היה תחלת השנה דהינו שהרי כל הראיה היה מדברי ר' יוחנן שאמר ושניהם מקרא אחד דרשו ומפרש טעם דר"מ ועל זה קאמר ואידך דהיינו ר"א סובר דמזה אין ראי' דמאי אחת אתחלתא דאחת ומדלא קאמר דלכך לר"א אין ראיה דס"ל דבתשרי נברא העולם ועמד המבול שנה ומחצה משמע דפשיטא ליה דר"א ג"כ ס"ל דבניסן נבה"ע אמנם מה שלא ניחא לרש"י לגרוס כן כיון דכל הראי' היא מדכתיב בראשון וראשון הוא ניסן ואין זה ראיה דמדכתיב החודש הזה לכם ראש חדשים משמע דרק מאז ואילך גזר הקב"ה כן שהחודש ניסן יהיה ראש חדשים אבל קודם הזמן הזה מסתמא נמנו החדשים למנין השנה ויהי' ראש השנה החדש הראשון:

שם דף י"א ע"א בגמ' בניסן נברא העולם:

הר"ן הקשה בשלמא למ"ד בתשרי נבה"ע היינו טעמא דמנינן מנין שנות העולם מתשרי אבל לר' יהושע דס"ל בניסן נבה"ע למה נקבע ר"ה בתשרי ותירץ מפני שהוא חודש של סליחה וכפרה דיוה"כ והמהרש"א הקשה ע"ז דהרי זה בעשירי לחודש ולא בר"ה ומה שתירץ ג"כ דחוק. ולפענ"ד אפשר לומר ע"פ מה שכתבו התוס' לקמן (דף כ"ז ע"א) לתרץ. ר"א הקליר שיסד במוסף דש"ע כר"א דבתשרי נבה"ע ובמוסף של פסח כר"י דבניסן נבה"ע וכתבו בשם ר"ת דאלו ואלו דברי אלהים חיים דבתשרי עלה במחשבה להבראות ולא נברא עד ניסן ע"ש. וכיון דאצל הקב"ה מחשבה כמעשה דלא בן אדם הוא ויתנחם לכן גם לר' יהושע נמנו שנות העולם מתשרי והוקבע ר"ה ליום הדין מפני שבמחשבה עלה להבראות העולם בדין כדאיתא במדרש הובא ברש"י בפסוק בראשית ברא אלהים וכשראה שלא יעמוד שיתף רחמים עם דין כדכתיב ביום עשות ה' אלהים וא"כ כשעלה במחשבה דהיינו בתשרי שלט מדת הדין לכן נקבע יום זה לדין אבל ביום עשות שהוא בניסן שהי' מעשה שמים וארץ שיתף הקב"ה מדת הרחמים עמו. ובזה מיושב מה שקשה כיון דכתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים הרי שמיד ביום ראשון שנבראו שמים וארץ שיתף הקב"ה מדת הרחמים עם הדין א"כ למה נאמר בכל מעשה בראשית שם אלהים לבד אבל לפ"ז א"ש דשם נאמר על שם המחשבה אבל ביום עשות שהיה המעשה שיתף רחמים עם הדין:

שם שנאמר לבשו כרים הצאן:

לפי מסקנת הגמ' לעיל (דף ח') עיקר הזמן דזיווגם באדר ורק באפלייתא הוי בניסן ואעפ"כ קאמר הכא ואותו הפרק זמן בהמה כו' משום דעכ"פ קרוב לזה הוא אותו הפרק ולכן אין תמוה ג"כ מה שהקשה המהרש"א על מה דקאמר לר"א ואותו הפרק זמן רביעה היא שהרי זמן רביעה היא במרחשוון ולא בתשרי כיון דעכ"פ קרוב לאותו זמן היה ואפשר דלפעמים גם בתשרי זמן גשמים הוא דהרי מטעם זה אין מתפללים על גשמים לר' יהושע מיו"ט ראשון של חג שמא ירד גשם וסימן קללה הוא שלא יוכל לקיים מצות סוכה אבל לא מפני שלא מועיל לאילנות ולנטעים:

שם בתשרי מתו שנאמר ויאמר אליהם:

הט"א הקשה דא"כ ביצחק שנולד לכ"ע בפסח למה לא נאמר שבפסח מת ומדקאמר על האבות בתשרי מתו משמע גם יצחק. ולענ"ד י"ל עפ"י מה דאיתא במדרש תנחומא הובא ברש"י פ' ויצא ע"פ אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק שאעפ"י שאין הקב"ה