ערוך לנר ראש השנה כה

פסק הרמב"ם א"ש דנקט לישנא דברייתא דהכא. ובזה יש ליישב גם מה שהקשו התוס' דמה פריך פשיטא כיון דפלוגתא דתנאי היא בב"מ ועפ"י דברינו י"ל דשם לא פליגי תנאי רק לכתחלה דר' יוסי ס"ל מתנדב שומר חנם דמשמע לכתחלה וחכמים פליגי שמא לא ימסור לצבור יפה ולכן לכתחלה לא אבל הכא דאיירי בדיעבד פשיטא דכשר די"ל דעל זה לא פליגי רבנן ומשני דה"א דמטעם שמא לא ימסור לצבור יפה ואפילו בדיעבד פסול קמ"ל דכשר:

שם בתוס' ד"ה הא בבעל מום. משעת הרצאה:

ואפילו נולד בו מום בתוך ז' ימים דלא שייך למנות משעת הרצאה מכ"מ לא שייך משעה שנולד אם לא איירי בנולד במומו דעכ"פ לא מונין רק מעת שנולד בו מום:

ומה שכתבו ואין לדקדק כו'. פי' דבשלמא גבי תס' שייך בל תאחר להקריבו תוך שנתו אבל בבעל מום מה בל תאחר איכא אם לא על ישראל כשמאחר ליתן לכהן על זה כתבו דגם בכהן עצמו שייך בל תאחר לאכלו תוך שנתו:

שם ד"ה מדברי. שבו כל העולם נובל:

אף שגם בערוך ערך בול הביא הירושלמי כן מכ"מ נראה שט"ס וצ"ל שבו העלה נובל וכן הוא בירושלמי שלפנינו ופי' הירושלמי שמפני ג' דברים נקרא כסליו בול מפני שבו העלה נובל מהאילן ומפני שהארץ נעשית חתיכות חתיכות מחמת הגשמים ומפני שאז מביאים הבהמות לבית שאין מרעה בשדה ובוללין להן מאכלם:

שם ד"ה בשנים. מכ"מ בחדשים לא קמיירי:

לענ"ד תירוץ זה דחוק כיון דעכ"פ לא בשנים דוקא קמיירי א"כ לימא רק בחדשים לא קמיירי וברגלים מיירי. ולענ"ד י"ל דהנה התוס' החזיקו קושייתם ממה דאמרינן דשנה בלא רגלים ורגלים בלא שנה עובר וכוונתם דאם רגלים הם שנה שלימה גם רגלים הם בכלל בשנים קמיירי אבל כיון דאמרינן דשנה בלא רגלים עובר א"כ ע"כ רגלים בלא שנה עובר דאל"כ רגלים ל"ל ע"כ לא שייך דרגלים הם בכלל מה שאמר בשנים קמיירי. אכן הלא אמרינן לעיל דמתניתן וברגלים ר"ש היא דבעי כסדרן. ולר"ש ע"כ לא אמרינן דשנה בלא רגלים עובר כמו שכתב רש"י לעיל (דף ו' ע"ב) ד"ה הניחא דס"ל כר"ש בחדא ופליג עלי' בחדא שהרי אמר בעינן כסדרן ולכן פעמים הם ד' פעמים הם ה' שהוא יותר משנה ואעפ"כ אינו עובר עד שיעברו הרגלים כסדרן ולכן שפיר שייך לומר דמה דאמר התנא ולרגלים הוא בכלל בשנים קמיירי כיון דבזה קמ"ל דצריך עוד יותר משנה:

שם ד"ה הם העידו. אמתניתן דעדיות:

הפ"י והט"א נתכוונו לתירוץ אחד בישוב קושיא זו דאמתניתן דעדיות לא הוי מצי להקשות דהוי מצי למימר דס"ל כרשב"ג דאין דורשין רק ב' שבתות לפני החג ולכן ליכא למיחש דילמא אתי לזלזולי בחמץ. אבל על ר"נ פריך שפיר כיון דאנן קיי"ל כרבנן דדורשין ל' יום האיך אמר דמעובר ומקודש הא יש חשש דאתי לזלזולי והוא תירוץ נכון. ולע"ד יש לתרץ בזה דקדוק דהכא מייתי רק דברי רבנן דשואלין ודורשין ל' יום ושם בסנהדרין כשהקשה על דברי ר"נ מביא כל הברייתא גם דברי רשב"ג דאמר ב' שבתות והא לכאורה ללא צורך כיון דלא מקשה רק מת"ק וכמו דגם הכא לא מייתי רק דברי ת"ק אבל לפ"ז א"ש כיון דרצה להקשות שם על ר"נ וידע שיש להשיב הא ע"כ אין זה חשש דא"כ יקשה על מתניתן דעדיות וכקושיית התוס' דכאן לזה הביא לחזק קושייתו גם רשב"ג לתרץ בזה שעל מתניתן דעדיות ל"ק די"ל דס"ל כרשב"ג אבל רק על ר"נ קשה מת"ק דפסקינן כוותיה:

שם ד"ה שמא. דהוי פלוגתא דתנאי:

לכאורה קשה שהרי רק ללישנא קמא דרבא שם פליגי רבנן ורבי יוסי בזה אבל ללישנא בתרא פליגי אי חיישינן לבעלי זרוע וא"כ דילמא גמרא דהכא אזיל ללישנא בתרא ובפרט דפסקינן כוותיה וגם ר' יוחנן שם אמר דפליגי בהכי. שוב מצאתי להגהות משנה למלך ה' שקלים (פ"י) שהקשה כן ומה שרצה לומר דגם לתירוץ בבעלי זרוע פליגי ס"ל לרבנן דחיישינן שמא לא ימסרנו יפה מדקאמרי מדבריך לדברינו אין באין משל צבור הרי ע"כ התוס' לא נתכוונו לזה מדכתבו דפלוגתא דתנאי היא והרי לתירוץ זה לא פליגי בהכי. אבל לענ"ד כוונת התוס' דאף דללישנא בתרא לא פליגי בהכי מ"מ הרי ללישנא קמא פליגי והך לשון לא איפרך שם רק דלהך לשון צ"ל דלכ"ע הבטה בהפקר קני וללישנא בתרא אמרינן דלכ"ע לא קני אבל מטעם סברא דחיישינן שמא לא ימסור יפה לא איפרך ולכן שפיר קשה דמאי פשיטא כיון דאפשר למטעי כלישנא קמא:

שם בא"ד. כולי האי כמו בשומר:

התוס' לא ביארו החילוק ולא מצאתי במפרשים פירוש החילוק. ולענ"ד י"ל דהנה המשנה למלך בה' שקלים (פ"י) הקשה האיך אמרו רבנן בב"מ דחיישינן שמא לא ימסרנו יפה הרי קיי"ל דדברים שבלב אינם דברים והניח בצ"ע. ואע"ג דבעל הגהות המשנה למלך רמז תירוץ לזה עפ"י הדיעה שהביא הרמ"א בח"מ (שם ר"ז) דבמתנה אמרינן דברים שבלב הוי דברים מלבד דהרמ"א הביא דיעה זו בשם י"א בלבד ואכתי יקשה הקושיא להפוסקים שלא חלקו בין מתנה למכר בלא"ה ודאי לא שייך זה אלא היכא דאיכא אומדנא שלבו אינו כפיו דאל"כ לא משכחת מתנה שלא יוכל הנותן לחזור באמרו שלבו בל עמו היה בשעת מתנה והכא מה אומדנא איכא שנאמר דלא נתן יפה ורצה להכשיל רבים כיון שידוע שאין קרבן צבור בא משל יחיד. אבל לענ"ד י"ל דודאי בשנותן דבר לגזבר ואמר הרי זה מתנה לצבור לא חיישינן למחשבתו שמא לא מסר בלב שלם שלא אזלינן רק ע"פ דברו ומיד קנה ההקדש. אבל בשומר שמנדב שמירתו כדתנן מתנדב שומר חנם דהיינו שאומר שישמור בחנם הרי באותה שעה עדיין לא נקנה לצבור ואם אח"כ חזר בו מדעתו הרי נקנה לו שלא שייך בזה דברים שבלב אינם דברים שהרי לא בכל שעה ובכל רגע אומר בפה ששומר בחנם ולכן רק בשומר חיישי רבנן שמא לא ימסור יפה ואף שיש תקנה לזה שכאשר כלה שמירתו ימסור לצבור בפה במתנה הרי מזה לא איירי הכא דא"כ לא הוי צריכים לפלוג לענין שמירה אלא ביחיד שמתנדב קרבן צבור אם כשר או לא אלא ודאי רק במתנדב שמירתו בלבד פליגי ובזה יש לחלק בין שמירה למתנה. שוב בא לידי ספר הריטב"א ומצאתי שכ' וי"ל דשאני התם כיון שבאין מן ההפקר קסבור שאין בהם זכייה כל כך לממסרינהו יפה יפה אבל הכא דהוי ממונו גמור הא ידע ודאי דבעי לממסרינהו יפה יפה ועוד דהתם סבור דאפילו בשל יחיד יוצא ולא בעי זכייה שלמה מה שאין כן בקרבנות צבור עכ"ל. ואפשר שלזה נתכוונו גם התוס' כאן:

שם ע"ב בגמרא כיון דקתני אם הביא יצא:

הט"א (באבני מלואים ר"פ) הקשה מזה על על הרמב"ם שכתב בה' בכורות (פ"ז) אין מעשרין מנולדים בשנה זו על הנולדים בחברתה כו'. ויראה לי שאם עישר בהמה משנה על שנה ה"ז מעשר מפני חומרת הקדשים שהרי לא הקפידה התורה בפירוש על מעשר בהמה שיהיה שנה שנה עכ"ל. והרי הכא מתרץ דתנא דמתניתן לא חשיב תרומת שקלים כיון דבדיעבד יצא ואעפ"כ חשיב מעשר בהמה