ערוך לנר ראש השנה כד

תענית (דף ט"ו ע"א) ד"ה ובקבלה וז"ל והקשה תוספת מאן דהו כו' ובכל דוכתא דלא אתפקד נביא כי האי וירא האלהים שהוא כמספר והולך דיליף מיניה אגב אורחי' מילתא לא קרינן ליה קבלה עכ"ל. והרי הכא כל הפסוקים דמייתי אינם צוויים רק ספורים וקרי להו דברי קבלה וכן בב"ק (דף ב') דיליף מקרא דמלכים מויעש לו צדקיהו ב"כ קרני ברזל שהוא ספור מעשה וקרי ליה דברי קבלה. ולענ"ד יש לתרץ קושית התוס' בתענית בדרך אחר עפ"י מה שהביא הש"מ בב"ק שם בשם תלמידי הר"ר פרץ וז"ל דברי נבואות קרי להו דברי קבלה ע"ש שהנביאים קובלים וצועקים על צרות הנראות להם בחזון כדמתרגמינן אם צעוק יצעוק אלי אם מקבל יקביל. ויש מפרש קבלה שכולם קבלו נבואתם ממרע"ה עכ"ל. וצריך לפרש דברי הי"מ שע"כ לא בלבד מה שקבלו הנביאים קרו ליה דברי קבלה שהרי שם בב"ק גופא קרי ליה מה דכתיב ויעש לו צדקיהו ב"כ קרני ברזל כן והוא ספור ולא קבלה ועוד דנביא שקר היה וודאי לא קיבל אלא כוונתם כיון דעיקר ספרי נביאים הם נבואתם קרא להספרים דברי קבלה. ולפ"ז י"ל דכן הפי' בכ"מ שמזכיר דברי קבלה אבל מה שנזכר במתניתן דתענית ובקבלה הוא אומר הוא עפ"י פי' הראשון מלשון צעקה ולכן לא קרא כן רק הפסוק של יואל ששם הנביא צועק ומקבל קרעו לבבכם פן יבוא פורענות. אבל בפסוק של יונה שהוא ספור מעשה לא שייך זה כנלע"ד ומ"מ שלא לעשות התוס' מ"ד כטועה אפשר לומר דכוונתו שהתנא לא קורא ספורים דברי קבלה. אבל בגמרא שהוא לשון אמוראים גם ספורים נקראים כן. והריטב"א כ' ומגילת אסתר נקראת דברי קבלה ושלא כדברי יחיד עכ"ל וכוונתו נראה דבמגילה (דף ז') איכא למ"ד דמגילת אסתר אינה מטמא ידים דלא ברוח הקודש ניתן לכתוב וא"כ לא שייך לקרותה דברי קבלה אבל שאר תנאים פליגי וס"ל דנכתב ברוה"ק וזה שכתב ושלא כדברי יחיד:

שם מהכא ותלקח אסתר:

הא דחשיב אותם כסדר הזה משום דפתח בראיה מחדש י"א הוי חדש שבט מזכריה שהוא סוף החדשים לכן קחשיב החדשים למפרע שבט טבת כסליו סיון ואח"כ חזר להביא ראיה מאדר והא דלא פתח בזה כיון דחשיב למפרע ה"ט משום דראיה דשבט הוא מן נביאים שקדמו לכתובים:

שם ראשון למלתא:

הקשה המהרש"א א"כ איך יליף רב אשי מהפיל פור וראב"י מויקראו סופרי המלך נימא ג"כ שהוא למלתא דהמן והניח בצ"ע. ולענ"ד י"ל דודאי מה שסופרי המגלה מנו לא מנו למילתא דהמן ולא שייך ראשון למילתא רק ברישא דקרא בחודש הראשון דבתחלה כתיב אחר הדברים האלה גדל כו'. ובזה יש לפרש בחודש הראשון למילתא דהיינו מיד בחודש הראשון משעלה לגדולה הפיל פור אבל בסיפא דקרא דכתיב הוא הגורל לפני המן וגו' דהיינו שסופרי המגילה מדברים על מעשה הגורל אשר עשה המן ולא מיירי הספור מהמן עצמו בזה לא שייך שמה דכתיב לחודש שנים עשר חודש אדר שזה למילתא דהמן וכש"כ שלא שייך זה בפסוק דויקראו סופרי המלך. שוב בא לידי ספר הריטב"א וראיתי שהקשה קושית המהרש"א ותירץ דאורחא דעלמא כי מתרמי ליה מילתא אינו מונה לה אלא בתחלת מנינו לומר שהתחיל ביום פלוני אבל שאר החדשים אינו מונה בה:

שם מעברין אותה אחר ר"ה מיד:

הקשה הט"א כיון דאמרינן בסנהדרין דאין מעברין רק על התקופה ועל האביב ועל פירות האילן ועל אחד אין מעברין והרי בר"ה עדיין אין לידע רק חשבון התקופה. אבל שלא יהיה בפסח אביב או בשבועות פירות האילן האיך יודע זה בר"ה ומה שתירץ שיש לידע אם יאוחר עיבור בהמה דקה לענ"ד דוחק כיון דעיבור בהמה דקה אינו רק ה' חדשים האיך ישער מעת ר"ה שיהיה רכיכין בפסח הרי כבש ועז בן ל' יום כשר לכתחלה לפסח כדאמרינן (פרה פ"א). אבל לענ"ד י"ל דזה פשיטא דבישול תבואה ופירות תלוי בתקופת חמה ולכן אם רואה ב"ד שתמשך תקופת. טבת עד סוף ניסן אז יוכלו לשער שלא יהיה אביב ובישול פירות בזמן הרגיל ומה דאמרינן דמפני תקופה לבד אין מעברין היינו אם תמשוך התקופה רק יום אחד או יומים על זמן הרגיל דבזה אין לשער שיאחר האביב ובישול פירות. ועוד י"ל בפשטות עפ"י מה שכתבו התוס' לקמן (דף כ"א) דמה דאמרינן דעל תקופה לבד אין מעברין זה דוקא על תקופת תמוז אבל על תקופת ניסן לבד מעברין ואפילו לא תמשך תקופת טבת רק עד ט"ז בניסן והרי תקופה בחשבון תלוי ובזה כבר אפשר לידע מר"ה. ותימא שבמכ"ה נעלמו מהט"א דברי התוס' האלה ובפרט שגם הרמב"ם פסק כן בה' (קידוש החודש פ"ד) וגם להראב"ד שחולק שם על הרמב"ם מעברין השנה אם יחשוב שתפול תקופת ניסן אחר ט"ז מפני האביב ומפני שאז תקופת תשרי תהיה אחר החג הרי לכ"ע משכחת דעל תקופה לבד מעברין והרי חשבון זה כבר מר"ה יש לחשוב כדאמרינן התם בסנהדרין תקופה בחושבנא תליא:

שם בהפסקה לא קמיירי:

הא דלא קאמר דתנא דידן סובר כרבנן שהיו אומרים דלא מעברין רק עד הפורים י"ל כיון דקי"ל כעדות שלהם שהעידו דמעברין כל אדר לא רצה לאוקמא מתניתן דלא כהלכתא ועוד דבלא"ה צ"ל כן דבהפסקה לא קמיירי מה דלא קתני לנדרים וכמ"ש התוס':

שם בלבד שימסרנו לצבור:

הרמב"ם ה' כלי מקדש (פ"ח ה"ז) פסק דכל קרבנות צבור שהתנדבו אותם יחיד משלו כשרים ובלבד שימסרנו לצבור והקשה, עליו המשנה למלך מהא דאמרינן ביומא (דף ל"ה) אחר שכלתה עבודת הצבור כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לצבור פשיטא מ"ד לוחיש שמא לא ימסרנה יפה יפה קמ"ל ע"ש הרי דרק לעבוד עבודת יחיד מהני מסירה לצבור ואיך כתב הרמב"ם דאפילו לעבודת צבור מהני הן אמת שהירושלמי לא חילק בין יחיד לצבור. וגם מסוגיא דכאן מוכח דאפילו לעבודת צבור מהני מ"מ קשה סתירת הסוגיות ע"ש במשנה למלך שנדחק בישוב קושיא זו. ולענ"ד י"ל דהנה זה ודאי פשיטא דבקרבן צבור צריך שיהיה בגדי כהונה וכלי שרת משל צבור דצורך קרבן כקרבן דמי. אבל צריך טעם מנ"ל דגם בקרבן יחיד צריך שימסור בגדי כהונה לצבור למה לא יוכשר גם משל יחיד ומה עדיפי בגדי כהונה מקרבן עצמו שבא משל יחיד. וי"ל דמה דבעינן משל צבור באמת אינו מדאורייתא אלא מטעם גזירה שאם נתיר לו לקרבן יחיד בגדי כהונה של יחיד יבא לעבוד בהם גם עבודת צבור כיון שאין היכר לזה. ובזה יש לישב השינוי שבין ברייתא דהכא לברייתא דיומא דשם קתני עובד בה עבודת יחיד דמשמע לכתחלה והכא קתני יחיד שהתנדב משלו כשרים משמע בדיעבד דוקא כשרים אבל לכתחלה לא מקריב ולפי דברינו א"ש דשם לענין יחיד דאפילו לא ימסור יפה לא הוי רק איסור דרבנן דמדאורייתא עובד בבגדי יחיד מותר לכתחלה. אבל הכא לענין קרבן צבור דאם לא ימסור יפה הוי איסור דאורייתא לכן רק בדיעבד לא חיישינן שמא לא מסר יפה אבל לכתחלה לא ולכן אין כאן סתירת הסוגיות דביומא איירי מלכתחלה ולכן נקט קרבן יחיד דוקא. אבל הכא איירי בדיעבד ולכן נקט קרבן צבור דוקא. ובזה גם