ערוך לנר ראש השנה כא

שנה בלא רגלים כיון דפסק כת"ק דר"ש דלא בעינן כסדרן וגם פסק כחכמים דרבי וגם פסק כאחרים א"כ קשה לדידיה שנה בלא רגלים היכי משכחת לה כקושיית הגמרא ע"ש ואם נאמר דהרמב"ם פסק כר"ש לק"מ כמובן אכן לענ"ד דוחק שהרמב"ם יפסוק בחיבורו כר"ש ולא יפרש כן דבעינן כסדרן כמו שכ' בספר המצות ומה גם שמהסוגיא משמע דאין הלכה כר"ש מדלא אוקי ברייתא כר"ש אע"כ משום דרצה לאוקמיה ברייתא כהלכתא וכמ"ש הפ"י. לכן ודאי משמע טפי שפסק כת"ק ומה שי"ל בישוב קושית הברכת הזבח אכתוב לקמן בעז"ה:

שם אחרים היא:

כבר הזכרתי מה שהקשה הברכת הזבח על הרמב"ם דפסק ה' בכורות (פ' א') דשנה בלא רגלים עובר בב"ת והאיך משכחת כן כיון דפסק כת"ק דר"ש דלא בעינן כסדרן ופסק כחכמים דרבי ופסק כאחרים ומה דתירץ דמשכחת כן בחלה ברגל נסתר ממה שכתב החכם צבי בשו"ת (סי' י"ב) ועמו הסכים הפ"י בשמעתין דבחלה לא שייך לפטור רק מעשה דובאת שמה והבאתם שמה דכיון שעבר הרגל אינו עובר עוד עד הרגל הבא אבל לא לענין ל"ת דב"ת דכיון דבעברו ג"ר בכל יום ויום עובר א"כ גם בחלה משנתרפא ולא שלחו להקריבו עובר בב"ת ולכן לא מתרץ הגמ' דמשכחת בחלה ולפ"ז גם להרמב"ם לא שייך תירוץ זה אמנם מלבד מה שכתבתי לעיל דלדעת שו"ת שער אפרים שהרמב"ם פסק כר"ש דבעינן כסדרן פסק הרמב"ם א"ש עוד יש לומר דמה שפשוט להברכת הזבח שהרמב"ם פסק כאחרים הוא ממה שהביא כל הדינים בשבת ויוה"כ דסמוכין להדדי דלא משכחת כן ע"פ סוגית הגמ' בסוכה (דף נ"ד) רק לאחרים אכן בספרי ע"ל שם הבאתי קושית הלח"מ שהקשה סתירה בהרמב"ם דפסק ג"כ כמתניתין דערכין דאין פוחתין מד' חדשים מעוברים דהוי דלא כאחרים ויישבתי שם דעת הרמב"ם דפסק דלא כאחרים אלא כרב שמעיה ע"ש ולפ"ז גם פסק הרמב"ם הכא בשנה בלא רגלים אתי שפיר. ועוד י"ל בישוב קושיא זו עפ"י מה שכתבתי עוד בספרי ע"ל בסוכה (שם) לפי מה שכתבו התוס' שם מסוגיא דערכין דגם לאחרים ע"י השעות היתירות בכל ג' שנים הוי יום א' יותר ובכל ל' שנה עוד יום יותר ע"י החלקים יתירים דלפ"ז גם למ"ד כאחרים נמצא לפעמים בין ר"ה לר"ה ה' ימים אלא דלא חשיב התם משום דברוב שנים לא הוי והקשיתי שם דא"כ האיך אמרינן הכא דתנא דלא חשיב שנה אחרים היא הרי גם לאחרים משכחת שנה בלא רגלים בהקדיש בשנה שהי' יום א' יותר והיה ניסן ואייר מעוברים ושבועות בה' בסיון והקדיש בשבועות ולשנה הבאה שהוא כסדרן ושבועות בו' בסיון כבר נשלם השנה בה' בסיון באותו שעה שהקדישו ורגלים לא נשלמו עד למחר בחג השבועות דמצטרף סוף הרגל דאשתקד עם תחלת הרגל דהשתא והנחתי בצ"ע. אכן ל"ק כן רק על פי' רש"י דמפרש מה דקאמר הכא ומאן תנא דפליג עליה דרב שמעיה דהוא התנא דלא חשיב שנה בלא רגלים. אבל בלא פירושו יש לפרש ג"כ כמו שכ' הט"א דלא רצה הגמ' לומר רק דיש תנא דפליג ארב שמעיה דקאמר לפעמים שניהם מלאים או חסרים דע"כ אחרים פליגי על זה דשניהם חסרים לא משכחת אליבייהו ולפ"ז י"ל דהרמב"ם פירש כן ולכן אפילו פסק כאחרים מכ"מ משכחת שנה בלא רגלים על האופן שהזכרנו דהקדיש באותו שנה שהיו ניסן ואייר מלאים וע' לקמן בתוס' שכתב עוד יישוב אחר לשיטת הרמב"ם:

שם לדבריו דרבי זירא קאמר:

הרמב"ם ה' מעה"ק (פ' י"ד) פסק אחד האיש ואחד האשה עוברין על ב"ת וכתב הכ"מ דאף דלאביי לא נפשטה האבעי' פסק הרמב"ם כר' זירא. אכן הקשה הלחם משנה דכיון דלאביי ליכא שמחה באשה וא"כ ליכא בל תאחר הו"ל לפסוק כאביי נגד ר' זירא. וא"ל שתירץ על קושיא זו דהרמב"ם בזה לשיטתו אזיל דפסק ה' חגיגה (פ' א') דאשה חייבת במצות שמחה ולכן פסק ג"כ שהיא בב"ת. אמנם היא גופא קשיא למה פסק הרמב"ם דאשה חייבת בשמחה כיון דאביי ס"ל דליתא בשמחה גם הקשה הלח"מ על הראב"ד שהשיג על הרמב"ם דאין עליה חיוב שמחה וכאביי למה לא השיג עליו ג"כ במה שפסק דאשה היא בב"ת והניח בצ"ע. והנה ראיתי בראב"ן (דף ל"א) שהביא ראיה שאשה היא בב"ת ממה דאמרינן בנדרים (דף ג') דבחטאת יולדת איכא ב"ת הרי שיש חיוב ב"ת באשה ומדסתם גמרא קאמר הכי משמע שהלכה כן. גם השאגת אריה סי' ס"ו הביא ראיה זו וכתב שראיה ברורה היא ולא ראה שכבר קדמו הראב"ן אבל בט"א בר"ה (באבני מלואים) השיב על ראיה זו דמשכחת שפיר באיש כגון שאמר הרי עלי להביא חטאת יולדת ע"ש והנה ודאי הדין כן דכן נראה בחולין (דף מ"א) שאם נדר להביא עולת יולדת חייב להביא וא"כ מסוגיא דנדרים אין ראיה ברורה דאשה היא בב"ת ולכאורה יש להביא ראיה לזה ממה שכתבו התוס' בב"ב (דף קס"ו) שהקשו על מעשה דרשב"ג בכריתות (פ"א) שעמדו קנים בדינרי זהב כיון שהיו מותרות לאכול בקדשים למה נתייקרו כ"כ ותירצו משום ב"ת היו דוחקות ע"ש וא"כ יהיה מוכח מזה שיש ב"ת בנשים. אכן כבר השבתי על פ"י התוס' בספרי ע"ל בכריתות (דף ח') דאדרבה יקשה האיך רשב"ג דריש להם שלא יביאו על הרבה לידות רק קרבן אחד שעל ידי זה יבואו לידי עבירות ב"ת ולכן יישבתי קושיית התוס' בדרך אחר. ועל כן גם מזה אין ראיה אבל עכ"פ יוצא מדברי התוס' שפשיטא להם ג"כ שיש ב"ת בנשים וקשה מנ"ל כיון דהאבעי' לא נפשטה נראה דליכא בל תאחר אבל נלע"ד שיצא לראשונים כן מספרי מפורש הביאו הרמב"ן בספר המצות (מצות עשה צ"ד) וזה לשונו ומה ששנו בספרי לא יחל דברו מגיד שעובר על בל תאחר ועל בל יחל ור"ע אומר ככל היוצא מפיו יעשה ואשה כי תדור נדר מקיש אשה לאיש מה האיש עובר על בל יחל ועל בל תאחר אף האשה עוברת על בל יחל ועל בל תאחר ירצו בזה לרבות בל יחל בנדרים גבי עם מה שעובר עליהם בב"ת וזהו שהצריכו לרבות בהן האשה לומר אעפ"י שאינה עולה לרגל תתחייב בבל תאחר ברגלים כאיש העולה שם עכ"ל. הרי מפורש בספרי שאשה עוברת בב"ת ור' זירא ואביי ע"כ לא ידעו הספרי כמו שמצאנו הרבה פעמים שאמוראים לא ידעו ברייתות ולכן א"ש פסק הרמב"ם שפסק דאשה היא בב"ת וגם הראב"ד והתוס' סברו כן כיון דמפורש כן בספרי ובזה יש ליתן טעם ג"כ למה פסק הרמב"ם דאשה חייבת בשמחה נגד אביי די"ל דלא מפרש כמו שכ' הרמב"ן דצריך היקש דאשה לאיש לבל תאחר כיון שאינה עולה לרגל אלא דרק הוי סלקא דעתן כן. אבל אחר דגלי קרא דאשה היא בב"ת כאיש ילפינן מזה בעצמו ג"כ שחייבת בשמחה שאל"כ איך תעבור על ב"ת כיון שאינה עולה אבל הראב"ד ס"ל כפי' הרמב"ן ולכן השיג עליו במה שפסק נגד אביי אבל במה שפסק שאשה היא בב"ת לא השיג עליו כיון שכן מפורש בספרי כנלע"ד:

שם מונין לו שנה:

הט"א הוכיח מסוגיא זו דמה שנאכל בכור בעל מום תוך שנתו אינו רק מדרבנן מדמתרץ בקים לי' שכלו לו חדשיו מכלל דבלא קים לי' אין מונין לבעל מום ג"כ רק מיום ח' והרי מה שאין ראוי לאכילה מחמת ספק נפל אינו רק מדרבנן דמדאורייתא אזלינן בתר רוב ורוב הנולדים אינם נפלים וא"כ איך אמרו חכמים דמונין שנה שלו מיום ח' דוקא