ערוך לנר יבמות עה

הוי חליצה וזיקה גרוע בזה שפיר אמרינן דלמ"ד אין זיקה ל"צ חליצה משניהם

בא"ד. ומדקאמר אמצעית צריכה חליצה: אבל מרישא לא מוכח כן דגם אי אמרינן דח"פ אינה צ"ח מן האחים מכ"מ אמרינן דהיכי דאיכא לחלוץ בחליצה מעולה לא סגי בחליצה פסולה, ובזה מתורץ מה שהקשה הרשב"א על שיטה זו דהתוספו' ממאי דפריך אי הכי קמייתא נמי ע"ש

בד"ה וחליצה. או היא או צרתה חולצת: הרשב"א לעיל (דף י"א) תירץ קושיא זו די"ל דברייתא דלעיל אתיא כמ"ד אין זיקה ע"ש, וא"כ י"ל דהתוספ' רק לרש"י לשיטתו הקשו שפיר משום דכתבו בדבור הקודם דלפי מה שמחק הגירסא גם למ"ד אין זיקה אין חליצת זיקה גרועה פוטרת החשובה ולכן אי חליצת מחזיר גרושתו זיקה גרוע הוי גם למ"ד אין זיקה לא הי' פוטר אבל להתוספ' לשיטתם שקיימו הגירסא דמדקאמר זה חולץ לאחת וכו' דלמ"ד אין זיקה שפיר פוטר חליצה פסולה לכשירה וכמש"כ התוספ' לעיל ל"ק מסוגיא דלעיל דשפיר י"ל כתירוץ הרשב"א, אכן י"ל דהתוספ' גם לשיטתם הקשו שפיר מהא דפריך היא וצרתה סלקא דעתן ומאי קושיא דלמא הברייתא אתיא כמ"ד יש זיקה ולכן היא וצרתה צריכין חליצה דלא מיפטרה חדא בחליצה דאידך ואף דשמואל ס"ל לקמן דחלץ לצרות נפטרו אחיות יש לחלק בין צרות דלקמן דליכא פסול לגבי צרה רק משום דנראה כצרת אחות אשה בזיקה ובין צרת מחזיר גרושתו דלהך ס"ד דלעיל אסורה כצרת ערוה משום דטומאה כתיב בה כעריות כדאמרינן לעיל

ובזה יש לישב מה שהקשה המהרש"ל למה לא הקשו התוספ' ג"כ מברייתא דלעיל ק דקתני בא או חלץ לאיסור קדושה פטר צרתה, ולפ"ז א"ש די"ל דברייתא דלעיל אתיא כמ"ד אין זיקה רק מסוגיא דלעיל הוכיחו שפיר מדקאמר היא וצרתה ס"ד

והנה הרמב"ם פסק (פ"ז מהל' יבום) דחלץ לאיסורי מצוה ואיסורי קדושה לא נפטרו צרות וכבר העיר עליו המהרש"ל בסוגין וכן בים של שלמה שזהו נגד הברייתא דלעיל וכבר הרב המגיד שם הקשה עליו כן וכחד דשיטתו צריך תלמוד, ולפ"ז י"ל כיון לפי מה שכתבו התוספ' לקמן (דף כ"ז ד"ה שמואל) אמרינן לפי המסקנא דשמואל דקאמר לא נפטרו צרות לשיטתו קאי דס"ל יש זיקה אבל למ"ד אין זיקה דהיינו לרבן גמליאל אמרינן לקמן (פרק ר"ג) דנפטרו צרות בחליצת בעלת גט ומאמר, ולפ"ז י"ל דגם הברייתא דאמרה לעיל (דף ך') דחלץ לא"ק נפטרו צרות אתיא כמ"ד אין זיקה אבל הרמב"ם דפסק יש זיקה ולכן פסק הא דשמואל על פסק זה כתב שפיר יראה לי וכו' דלפ"ז גם חלץ לחייבי ל"ת וע' ושניות לא נפטרו צרתן וכתב בלשון יראה לי מפני שהוא לכאורה נגד ברייתא מפורשת, ושאר קושיות התוספ' שהוכיחו על ידם דלא שייך חליצה פסולה היכי דאיכא זיקה דאורייתא יש לתרץ גם כן לדעת הרמב"ם דמה שהקשו מברייתא דאו היא או צרתה חולצת יש לתרץ בפשטות ג"כ הכי וכמו שמתרץ הרשב"א הנ"ל דאתיא כמ"ד אין זיקה, ומה שהקשו התוספ' עוד לשיטה זו מהא דקאמרינן לקמן אלא צרה דלאה תפטר, י"ל דהרמב"ם מתרץ כמו שכתב הרשב"א דלמ"ד אין זיקה משום בטול מצות יבמים לא חשיב חליצה פסולה כן נלענ"ד שיטת הרמב"ם, ובלא"ה י"ל עוד לפי מה שהביא הרשב"א בשם הירושלמי דר"ש סובר דחליצה פסולה פוטרת צרתה א"כ ל"ק מהנך ברייתות די"ל דר"ש הם וכן לקמן (דף נ"ב) משמע דפליגי תנאי בזה אי חליצה פסולה פוטרת או לא ע"ש, ובזה מיושבים הקושיות גם לשיטת רש"י דמה שתירצנו לשיטת הרמב"ם לחלק בין מ"ד יש זיקה למ"ד אין זיקה לא שייך לשיטת רש"י כמו שכתבנו אבל תירוץ זה דכר"ש אתיא גם לשיטת רש"י א"ש, ומה שהקשו התוספ' מסוגיא דלקמן פשיטא דלא קשה לרש"י דכתב בפי' לקמן דצרה דלאה חשיבה חליצה כשרה ואף דהתוספ' הקשו עליו כבר תירץ הרשב"א כמו שכתבנו לעיל ולכן שיטת רש"י ורמב"ם א"ש

בא"ד. א"כ כשחלץ ללאה קודם נפילת רחל: המהרש"א הקשה בזה דא"כ מאי פריך אי הכי חלץ לאחיות אמאי לא נפטרו צרות הא גם אי ס"ל יש זיקה ק' כן, ואולי התוספ' ניחא להו להשיב על זה מדלא מתרץ הש"ס כן דתשובה זו שייך אתרתי גווני שכתבו ביש צרות הרבה ובנפל בזא"ז ואי השיבו מאי הכי זה לא שייך אהך גווני דיש צרות הרבה רק אהך דנפל בזא"ז

בא"ד. דאין בה זיקה דטומאה כתיב בה כעריות: התוספ' בזה לשיטתם אזלו דס"ל לעיל (י"א.) דסוטה דאורייתא פטורה מן החליצה ומן היבום וא"כ אין בה זיקה כלל אבל לדעת הראב"ד שביארנו שם דס"ל דחולצ' א"כ יש כאן זיקה ואעפ"כ קרי לי' חליצה פסולה בסוטה דרבנן, וצ"ל דהראב"ד באמת לא ס"ל כשיטת התוספ' כאן אלא כשיטת הרמב"ם הנ"ל דגם היכי דצריך חליצה מדאורייתא ואיכא זיקה מקרי חליצה פסול' וכן נראה מדלא השיג הראב"ד אמה שכתב הרמב"ם יראה לי וכנ"ל

בד"ה דנפול בזא"ז. ותירץ דהתם משכחת לה שמתייבמת: ק"ק דאכתי הוי מצי למינקט בשנים ובחלץ להראשונה דאז השנית צריכה חליצה משניהם דלאחד היא אחות חלוצה ולהאחר אחות זקוקה, ועיין במהרש"א מ"ב שהקשה בשם תוס' ישנים אתירוץ התוספ' דמה בכך דמתייבמת א' מכ"מ הי' יכול להשמיענו חדוש' עכ"ל, וי"ל דחדא קושיא מתורצת באידך דבאמת בכל חדא מהני גווני הוי מצי למישכח ג"כ הך דינא דחליצה פסולה צריכה משניהם אבל מכ"מ כיון דאין הדין שו' לענין השני' דבחלץ לראשונה שתיהן צ"ח משניהם ובחלץ לשניי' רק השני' צ"ח משניהם וא"כ הוי צריך למינקט בתרי גווני ולכן ניחא לי' למינקט בג' אחיות דבזה הדין שוה

בא"ד. משום דסבר כשמואל דחליצה פסולה: הא דלא קאמרי דקסבר אין זיקה ואפילו למ"ד ח"פ צריכה חליצה מכל האחים למ"ד אין זיקה אין צריך ולמה כתבו דסבר כשמואל דאפילו למ"ד יש זיקה ל"צ חליצה מכל האחים לפי המסקנא כמש"כ התוס' לקמן היינו טעמא משום דר' יוחנן ע"כ ס"ל יש זיקה כמש"כ התוספ' לקמן (כ"ז:) ע"ש

בא"ד. ואמאי לא שני לי' דחולצת ולא מתייבמת: ק"ק מאי ראי' מזה הא לפי מה דמסקינן לקמן (כ"ח) טעמא דר' יוחנן דאמר אחיות איני יודע מי שנאן הוא ממה דקתני קדמו וכנסו יוציאו וא"כ איך היה יכול להשיב על זה דלא מתייבמ' משום דהוי אחות חלוצה אכתי ק' למה יוציא מי שנשא שנית דלמא הוא ראשונה מייבם ואחיו השניי' וליכא איסורא כלל ואי נימא דראית התוספ' היא מדלא הזכיר בגמרא מזה דה"ל להקשות אר"י כן ולתרץ דהקושיא היא מקדמו וכנסו יוציאו א"כ מה השיבו התוספ' על זה דאין ראי' די"ל דר"י ס"ל כשמואל דח"פ א"צ לחזור על האחים מכ"מ ה"ל להגמרא להקשות ולתרץ כן כמו דמקשה מבטול מצות יבמים ומתרץ דר"י למיתה לא חייש

בא"ד. ולפי סברתו הי' יכול לומר: י"ל הא דלא קאמר הר"א מבורגוייל כן משום דס"ל כר"ח שהביאו התוספ' לקמן (כ"ז:) דס"ל דרב לא קאמר דמתה ראשונה הותר בשניה רק משום דלשיטתו אזיל דס"ל אין זיקה ולכן לפי מה דאמרינן הכא רב אליבי' דמ"ד יש זיקה קאמר לא אמרינן דיבמה שנאסרה מתחלת נפילתה תהי' מותרת אבל יבמה שהותרה ונאסרה שתחזור להתירה הראשון זה אמרינן אפילו למ"ד יש זיקה שהרי ר' יוחנן ע"כ ס"ל יש זיקה וכנ"ל ואעפ"כ ס"ל כן ולכן א"ש שיטת הר"א, ועיין מה שכתבתי לקמן (כ"ז:) שהוכחתי דלרב אפילו בדאורייתא אמרינן יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזיר להתירה הראשין

בא"ד. ואין נראה לר"י דלעיל פ"ב (דף כ"ד) משמע: לשיטת הר"א מבורגוייל י"ל דס"ל כדעת רש"י לקמן (כ"ז:) דלרב נמי פריך ממתניתן דב' אחיות ע"ש א"כ מוכח דלרב שפיר מתייבמת דליכא לא משום בטיל מצות יבמים ולא משום נאסר' שעה א' אבל הר"י הכא אזיל בשיטת הריב"ן (שם בתוספ' ד"ה איתבי') ע"ש שהיא כולה היפך שיטת הר"א מבורגוייל כפי מה שביארו אותה התוספ' הכא

בד"ה לדברי האומר. ולא מסתבר לי' למימר: לפי מש"כ ר"ח לקמן (כ"ז:) דרב לשיטתי' דס"ל אין זיקה י"ל דמסתבר טפי דחד מימרא אומר למ"ד אחר ותרי מימרא משמי' דנפשי' משנאמר אפכא אבל אתירוץ התוספ' שכתבו דקאמר כן משום דהתם קמ"ל תרתי ק"ק דאכתי ק' אהא דפריך שם ולימא