ערוך לנר יבמות שלח

דאיכא טעמא דמלתא דעבידא לאגלויי' או דהיא גופא דייקא ומנסבי והיינו מה דאבעיא בגמרא הא דהתירו משום עגונא אי סמכו אטעם דדייקא או דמלתא דעבידי לאגלויי', והנה כפי מה שהוכיח הרי"ף בעד א' במלחמה וכן בע"א ביבמה ובעד א' בקטטה לפסוק דנאמן וכוותי' פסק גם הרמב"ם א"כ ע"כ הטעם דע"א נאמן הוא משום דמלתא דעבידא לאגלויי' היא וכמו שביאר הרמב"ם גופא ולכן כתב הטעם דהאמינו ע"א משום דעבידא לאגלויי' וסיים שפיר גם בטעם עגונא אבל הטעם דהיא גופא דייקי ומנסבי השמיט כיון דגם לענין האבעיות הנ"ל לא פסק כטעם זה

אכן עדיין נשאר לנו לבאר למה השמיט הרמב"ם טעם הגמרא דכדיני ממונות דמי, ונלענ"ד דהנה הרמב"ן בשמעתין כתב וז"ל הא דתניא בודקין עדי נשים יש מפרשים דהא נמי קודם שהוחזקו עכ"ל ולא ביאר מה הוקשה להי"מ ומה רצו לתרץ בזה, אבל נלענ"ד דהנה לכאורה קשה למ"ד דבדיני ממונות דמי מ"ש דוקא דרישה וחקירה דנקט ולא ג"כ ב' עדים כשרים וג' דיינים כמו בדיני ממונות דבשלמא למ"ד כדיני נפשות דמי ל"ק דליבעי כ"ג כמו בדנ"פ דזה אינו דרק להרוג את הנפש בעינן כהאי גוונא משום ושפטו העדה אבל כאן דלא הוי אלא היתר דבר שחייבין עליו מיתה לא בעינן כן אבל מה דשייך לענין עדות דהוא לחזק את הדבר עצמו ולאמתו שפיר ניבעי דהיינו ב' עדים וג' דיינים שיודעים לחקור ולדון, וכן קשה לפי מה דאמרינן לעיל (ק"ד:) דמר סבר מקשינן ריבים לנגעים וכו' ע"ש שפירש רש"י וחליצה דין הוא דגובה כתובתה עכ"ל, והשתא כיון דאמרינן הכא דכדיני ממונות דמי ניבעי היתר אשה ע"י ב"ד ביום דוקא ולא בלילה ולא נזכר בשום מקום מזה ומ"ש דרק לענין דרישה וחקירה שקלינן וטרינן בגמרא אי הוי כדיני נפשות או כד"מ, ונראה דזה הי' קשה להי"מ ולכן פירשו דשקלי וטרי' דהכא אינו א לא קודם שהוחזקו לישא ע"פ ע"א והיינו ע"פ מה ששמעתי להקשות אפי' רש"י דלכך חליצה חשיב דין וצריך יום דוקא משום דגובה כתובתה דא"כ גט נמי ניבעי ביום מהאי טעמא גופא דגובה כתובתה ט"י גט ולענין גט ביום לא נזכר טעם זה ותירץ דבגט כיון דלא בעי ב"ד אין זה דין וכיון דלא גובה כתובתה ע"פ מעשה ב"ד לא דמי לד"מ אבל חליצה דצריך ב"ד א"כ גובה כתובתה ע"פ מעשה ב"ד ודמי לד"מ וא"כ הא דדמינן הכא לד"מ היינו אי צריך התרת אשת איש לעלמא ע"י דין גמור דהיינו ע"י ב"ד וב' עדים כשרים ולכן הי' צריך ג"כ דרישה וחקירה אי לאו דבד"מ ליכא דרישה וחקירה אבל אי אמרינן דאפילו עבד ושפחה נאמנים א"כ לא הוי דין ולא דמי לד"מ כלל ולא צריך לא ב"ד וגם לא דין ביום ולכן אמרינן לעיל (פ"ז:) נשאת שלא ברשות דהיינו שלא ברשות ב"ד וכיון דבגמרא מפרש דמאן דלא בעי דרישה וחקירה הוי משום דדמי לד"מ ואידך מדמי לדנ"פ כיון דקרי לי' דין היינו ע"כ קודם שהוחזקו להיות משיאין ע"פ ע"א דאז הוי צריך שני עדים והוי שפיר דין ובאמת הי' צריך ג"כ אז ב"ד וביום דוקא אבל לאחר שהוחזקו להיות משיאין ע"פ ע"א והיינו משום עגונה וכנ"ל א"כ ליכא עוד דין ולא משום דדמי לד"מ ל"צ דרישה וחקירה אלא משום דליכא עדות כלל ורק משום עגונה התירוה להנשא וכיון דליכא דין א"כ ל"צ ג"כ ב"ד ולא דין ביום וזהו דעת הי"מ שהביא הרמב"ן דכל הסוגיא אינו רק קודם שהוחזקו אבל הרמב"ם דפסק דעבד ושפחה נאמנים דמשום עגונה הקילו א"כ מהאי טעמא גופא ל"צ דרישה וחקירה דליכא עדות כיון דמשום עגונה הקילו להכשיר לעדות זה אותם שפסולים לעדיות אחרות, וזה מש"כ הרמב"ם דלא בעינן דרישה וחקירה משום דבעגונה הקילו ודעת הרמב"ם היא לפ"ז דעת הי"מ שהביא הרמב"ן ז"ל

שם ת"ח מרבים שלום בעולם: במהרש"א ח"א נתן טעם איך שייך זה לסוף מסכתא זו, והנה בפשטות י"ל ע"פ מה שכתבתי לעיל (דף ק"ט) אהא דקתני בר קפרא דידבק אדם בחליצה ובהבאת שלום דה"ק דאף דע"י חליצה באים לידי קטטה משא"כ יבום דאיכא שלום וה"א דידבוק יותר ביבום קמ"ל דלעולם ידבוק בחליצה ואעפ"כ ידבוק בהבאת שלו' ג"כ דמה שידבוק בחליצה אינו מפני ששלו' לא נחשב לכלום אלא משום שמא לא יתכוון לשם מצוה כאבא שאול ע"ש, אכן אם יהיו הכל תלמידי חכמים שיודעים דבאינו מייבם לשם מצוה הוי כפוגע באשת אח שלא במקום מצוה אז הי' יותר מצוה ביבום כמו שהי' באמת לעת משנה ראשונה שהיו מכוונים לשם מצוה כדאמרינן לעיל (ל"ט:) וכיון דעיקר המסכתא מיירי מדיני חליצה ויבום לכן מסיים במאמר דת"ח מרבים שלום בעולם דפי' דאף דידבק בחליצה דליכא שלום היינו דוקא משום דאין הכל ת"ח שמכווני' לשם מצו' ולכן עשו תקנה השוה לכל דידבוק בחליצ' אבל אם כל העולם היו ת"ח אז יהי' יבום מעולה יותר דאיכא שלום וזהו ת"ח מרבים שלום בעולם, ומייתי על זה קרא דכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך פי' אם היו כל בניך למודי ד' שיודעים כל דיני ד' ועובדים לשמו אז רב שלו' בניך דיהי' ויבום דאיכא שלום ובזה הוי סוף המסכת מעין פתיחתה, דלעיל (ג'.) פריך ליתני מן היבום ומן החליצה א"נ מן החליצה לחוד ומתרץ דקמ"ל כאבא שאול דחליצה קודם ובזה קאמר דהשתא דאין כולם למודי ד' אני שונה ט"ו נשים פוטרות צרותיהן וצ"ל מן החליצה ומן היבום דחליצה קודם כאבא שאול אבל כשיהיו כל בניך למודי ד' אז רב שלום בניך דיהי' יבום קודם והוי זה על דרך שאמרו אשריך כלום שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה

והנה המהרש"א ביאר הך ת"ח מרבים שלו' בעולם דמייתי הכא משום דהחכמים התירו משום עגונא שתנשא בעד א' שהעיד שמת בעלה דעי"ז באה לידי שלום כשתנשא ולא תשאר עגונה אכן בביאור סוף המאמר נדחק קצת, ונלענ"ד דהנה פתח ת"ח מרבים שלו' והלשון מרבים צ"ב דהל"ל מביאים שלום לעולם אכן זה מתרץ בפסוק אחר שלום רב לאוהבי תורתך פי' דלא די דהת"ח מביא שלום על עצמו ע"י למודו ועל אחרים ע"י הוראתו כמו הכא גבי עגונה אלא עוד נוסף בזה שגורם גם לאחרים שבאים לידי שלום דהיינו העשירים שאינם עצמם בני תורה אבל מחזיקים ללומדי תורה גם להם יש שלו' שכר לפעולתם, וזה מרבים שלו' שע"י למודם זוכים גם העשירים שאינם בעצמם למודי ד' אבל הם אוהבי תורה לשלו', וזהו דקאמר שלו' רב לאוהבי תורתיך ואין למו מכשול יהי שלו' בחילך שלוה בארמנותיך משום דעתה מדבר מהעשירים שלהם חיל דהיינו עושר וגם ארמונות אכן עתה ישאל השואל מה תועלת השלום כ"כ דחושב אותו לדבר מעולה הלא אפשר להתענג על ד' ולעסוק בתורה ובמצות כל אחד לעצמו גם אם לא יהי' לו שלום והתאחדות עם אחרים על זה משיב דלענין ג' דברים השלו' מעולה מאוד עד שראוי הוא להנתן לשכר ללומדי ואוהבי תורה הראשון למען אחי וריעי אדברה נא שלו' בך דאף אם הוא לעצמו יכול לבא לתכלית האושר מבלי שיצטרך לאחרים מכ"מ אחרים צריכים לו ואם יתפרד לעצמו לא יהי' למושיע לאותם שהם אחיו ורעיו וא"כ גדול זכותו ע"י השלו' שמצדיק את הרבים כמש"כ רבינו יונה דע"י השלו' מקיימים ישראל את התורה, והשני למען בית אלקינו אבקשה טוב לך דאמרי' בפ"ק דיומא דבית שני לא נחרב אלא מטעם שנאת חנם וכל דור שאין ביהמ"ק נבנה בימיו כאלו נחרב בימיו וא"כ צריך להרחיק מאוד שנאת אחים אם ירצה שיבנה ביהמ"ק וזה עושה אם יחזיק בקצה האחר שהוא השלו' וזהו למען בית ד' אלדינו אבקשה טוב לך, וטעם ג' אמר ד' עוז לעמו יתן וגו' ע"פ מה דאמרינן (סוף עוקצין) אמר רשב"א לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלו', ויש להבין מהו הלשון כלי מחזיק ברכה, ונ"ל דידוע מה שאמרו רז"ל דרמ"ח מצות ע' הם כנגד אבריו של אדם ושס"ה ל"ת הם כנגד גידיו דע"י המצות ושמירה מהעבירות מתקן תרי"ג בחינות נפשו, אכן כבר הקשו הראשונים הא אי אפשר לכל א' מישראל לקיים