ערוך לנר יבמות שיט

משום דאכל' לגירסנא דאימא הוא דבזה ה"ל למיחשב בת חמי' ג"כ דלא שייך דהוי בכלל אלא הטעם הוא משום גירסנא דבי נשי' ובזה אין חלוק בין חמותה לחמי' ולכן ל"צ למיחש, ואף דהתוס' בקידושין (שם) וכן בסוטה (דף ט"ז) כתבו דלא אמרינן דגבי מנין לא אמרינן תני ושייר אלא שם משום דקתני ואי אתה ע"ש מכ"מ כבר כתבתי לעיל (דף ג') דבסוגיא דכריתות (דף ב') לא משמע כן והשתא גם מסוגיא דהכא לכאורה יש ראי' נגד התוספ'

שם דמגלי לאבי' כל דעבדה: ק"ק דאכתי ה"ל למיחשב לר' יהודה ג"כ אשת אחיה דפסולה לה ובשלמא לרבנן הוי בכלל בת חמותה משום כמים פל"פ אבל לר' יהוד' קשיא, ואולי לר' יהודה באמת לא פסולה לה דלא מגליא לאחי' מה שעושה אשתו כמו דגליא לאבי' ולפ"ז יש פלוגתא בזה בין ר"י לרבנן דלרבנן פסולה, שוב א"ע ראיתי בריטב"א שכתב כן, אכן לפ"ז ק"ק דמה שאמר ר"י מוסיף אדרבא גורע

שם ברש"י ד"ה שאין האחין. על פי שנים עדים עיין בשו"ת נודע ביהודה (אהע"ז סי' ל"ג) שרצה לדייק מדברי רש"י דכאן ומדברי הרמב"ם שעד א' נאמן לעדות אשה מן התורה וה"ה ג"כ שיורד לנחלה על פי עד א', ולא ראה שרוב דבריו כבר כתובים בשו"ת תשב"ץ ע"ש, גם מה שהעלה דע"א נאמן מן התורה כבר כתב כן הריטב"א לעיל (דף פ"ח) אבל דעת התוספ' שם אינה כן שאינו נאמן רק מדרבנן וכן דעת רש"י לעיל (דף צ"ב) דמן התורה אינו נאמן

שם בתוספ' ד"ה וחזרו. ומאי קושיא דלמא אפי' ב"ה ננהו: אולי י"ל בזה דלפי הנראה מסוגיא שם הש"ס רצה לתרץ קושית רבא וליישב ובריית' במה שאמר דהברייתא ב"ש היא דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי וא"כ אם גם ב"ה ס"ל מדרש כתובה מכ"מ י"ל דהברייתא כב"ש אתיא ולכן מה דאמר מאן שמעת לא אמר אלא כיון דב"ש הוא העיקר כן וס"ל כן בין קודם חזרה בין לאחר חזרה ולכן מסתמא יותר נאמר דב"ש היא אבל עכ"פ אם גם לא מוכח דב"ש היא מהא דמדרש כתובה מכ"מ י"ל דאתיא כוותי' ועדיף לי' למימר דב"ש היא דאי ב"ה צריך לאוקמי' דוקא כמשנה אחרונה כמו שמצינו בכה"ג דמוקי הש"ס משניות כמשנ' ראשונ' או אחרונ' ועיין פסחים (דף פ"ח) וכפירוש זה משמע בסוגיא דשם דאל"ה יקשה מאי פריך שם והא לא נתנה כחובה לגבות מחיים הא זה לא הוי רק לב"ש ואנן כב"ה קיימא לן דלדדהו נתנה כתובה לגבות מחיים וכמו שכתבו התוס' שם ואין לומר דזה באמת תירוץ הגמרא דא"כ למה צריך להוסיף ושמעינן להו לב"ש וכו', אבל לפ"ז א"ש דבאמת קושיתו היתה בין מב"ש בין מב"ה דתרווייהו ס"ל דלא נכל"מ דתרווייהו דרשי מדרש כתובה וע"ז מתרץ כיון דב"ש הוא העיקר דסובר כן והוא ס"ל ג"כ שטר הלכ"ד י"ל דמוקמינן הברייתא כב"ש

בא"ד אלא מטעם ק"ו: אף דמלשון המשנה לא משמע כן דהא על הק"ו השיבו מצינו שאין האחים וכמו שהשיבו התוספ' ע"ז באמת בכתובות (נ"ג:) י"ל דה"ק דודאי בתחלה דייקו שפיר דאין זה ק"ו מדאין האחים נכנסים אבל לאחר שאמרו ב"ש ממדרש כתובה י"ל דלעולם על ק"ו סמכו ומה שאין האחים נכנסים היינו משום דשם ליכא מדרש כתובה אבל לעולם אמ"כ לבד לא סמכו ב"א

בד"ה בית הלל וכי נחלקו ב"ה על הלל רבן: בעדיות (פרק א') מייתי פלוגתות שנחלקו ב"ש על שמאי, וא"ע ראיתי שהתוספ' בכתובות (דף נ"ג) באמת תרצו כן שב"ה פליגי אהלל ואף דלא כתבו ראי' בלי ספק סמכו ג"כ אמשניות הללו

בד"ה חוץ, ואפילו לשמואל דאמר לעיל: לא הוצרכו לדייק משמואל דוקא דהא ע"כ לא פליגי רב ושמואל אלא בקדשה אבל בנשאת גם רב מוד' דמותרת לחזור כמש"כ רש"י שם וכן פסק הרמ"א באהע"ז (סי' קנ"ט) ומתניתן משמט דבנשאת איירי משום דסתמא קתני ועוד דשונאות אותה משום דאוכלת יגיעתו דלא שייך רק בנשואה ודוחק לומר דהך דיבמה לא הוי מוקמינן אלא בקדשה אבל לנשואה באמת מותרת להעיד ועוד דהרי בכהאי גונא אמרינן דלא פליג

בא"ד. אז אסורה לזה ולזה ק"ק למה אסורה לבעלה הראשון הא ליכא למימר גם בזה שיאמרו דגירש זה ונשא זה דא"כ דגירשה בעלה למה נחלצה מאחיו והרי ע"כ ידעו שבטעות נשאת לשני וא"כ תהא מותרת לחזור לראשון וצ"ל דהחשש הוא למי שלא ידע שנחלצה ויאמר דגירש זה ונשא זה, והנה הרמ"א באהע"ז (סי' קנ"ט) פסק דבנשאת ליבם מותרת לבעל משום שלא שייך שמא יאמרו ולפ"ז יש נפקותא לדינא לדידן ממה שכתבו התוס' כאן דמוכח אפילו בחלצה אף דלא שייך חשש להיודעים שחלצה מכ"מ אסורה משום אותם שאינם יודעים ולא אמרינן דלמי שלא ידע לא צריכין לגזור כלל דהרי גם לקמן (קי"ט:) אמרינן גזירה כה"ג דאיכא דידע מקצת ולא ידע הכל אבל מכ"מ צ"ע מנ"ל להתוספ' דגזרינן כן

בא"ד. ולא תפול עוד לפני בעלה ליבום: עיין לעיל (י"א.) דלתי' ראשון דהתוספ' שם לר"ש מותרת להתייבם לכתחלה לאחי הראשון ולפ"ז אכתי יקשה מר"ש דודאי לא פליג ג"כ אהך דחמש נשים וצ"ל דתי' הראשון דתוספ' לעיל סבר באמת כתי' ראשון דהכא

בד"ה והא תנן. אמתניתא פריך: לפ"ז יקשה למה לא מקשה בקיצור ב' ברייתות אהדדי, אבל לולי דברי התוספ' הי' אפשר לומר דשייך להסוגיא ובא לפשוט האיבעי' כמו מברייתא הראשונה דמתניתות לא קשה אהדדי דהוי ידע לתרץ דהברייתא ראשונה לא חשיב מה דהוי בכלל לחוד ולכן לא חשיב אשת אב וכלתו דהוי בכלל בת הבעל וחמותה וברייתא שניי' חשבם לחוד אבל לאחר שהקשה מברייתא דחמש למה לא חשיב בת חמי' ותירץ דהוי בכלל בת חמותה פריך שפיר מאידך ברייתא דקתני שבע הרי דקתני אפילו מה דהוי בכללא דהיינו אשת אב וכלה לחוד ואעפ"כ לא קתני בת חמי' א"כ נפשט האיבעיא דבת חמי' נאמנת ומתרץ דלעולם י"ל דלא חשיב מה דהוי בכללא והא דקתני שבע ר"י היא דמוסיף להנך מטעמי' אחריני משום דמגלה לבנה ולאבי' אבל בכלל לא הוי דלית לי' כמים הפנים לפנים

ע"ב בגמרא ת"ש אמרה מת בטלי: ק"ק לפי מה שהקשה רש"י לעיל אמאי לא פשיט האיבעיא ממה דיבמתה אינה נאמנת ותירץ דצערא דגופא שאני א"כ איך פשיט מהך מתניתן הא מה שתדבר לבנה עלי' היינו ג"כ צער דגופא, ובאמת לולא דברי רש"י הי' אפשר לתרץ דלכך לא פשוט מיבמתה דביבמתה חששה טפי אלבסוף דבין שימות בעלה בין שימות יבמה איכא חששא דתעשה צרתה אבל בחמותה דלאחר מיכן דליכא רק חשש א' שימות הבעל ותפול לפני בנה היבם לא, אכן באמת נראה כחלוק רש"י בין צער דגופא לצער דממונא אסוגיא (דף קי"ח) וא"כ קשה דגם הכא לא פשיט מידי, וא"ע ראיתי שגם המשנה למלך (פי"ב מהל' גירושין) הרגיש בזה ורצה לדחוק לחלק בין צער דצרה ובין צער זה, אכן אכתי יקשה מנ"ל לפשוט הא ודאי יש חילוק בין צער דמחלוקת עם בעלה וצער דממון, גם הקשה שם דהרי פשיטות הגמרא לא שייך רק לטעם דר' יהודה דכלה שונאת לחמותה משום דמדברת עלי' אבל לטעם דרבנן דכמים הפל"פ לא שויך זה ולכן מה פשיט לרבנן ותירץ דמדר"י נשמע לרבנן, והנה לא היו לפני המ"ל דברי הריטב"א שכבר הקשה קושיא זו ותירץ כן ע"ש, אכן לפענ"ד אין זה מספיק דאכתי מאי פשיט דלמא מתניתן רבנן היא ולר' יהודה באמת חמותה מותרת ולכן לולא פי' רש"י ותוספ' הי' נלענ"ד לפרש פי' אחר בגמרא דאדרבא מרבנן פשיט דאף דודאי שייך שנאה בחמותה משום דקאכלה לגירסנא אפילו כשבעלה במדינ' הים כמו שפשוט לריטב"א ולמ"ל מכ"ח לא שייך זה רק בעוד בעלה חי אבל כשמת אז אבדה שנאת חמותה אלי' לשעתה וא"כ גם כלתה אינה שונאתה דשנאת כלתה לרבנן הוא רק מכח כמים הפנים לפנים וא"כ כשאמרה בתחלה מת בעלי אמאי לא נאמנת אחמותה לרבנן דהא חמותה אינה שונאתה עוד וממילא היא אינה שונאת לחמותה