ערוך לנר יבמות ל

הא גם להני שינוים דלעיל מצי להקשות כן, די"ל דדוקא אי היתר צרה אתיא מעלי' בזה שייך שפיר להקשות מנ"ל לחלק בדרשא דעלי' ולומר דקאי דוקא אצרה כיון דבהך קרא כתיב אחות אשה ג"כ א"כ אתרווייהו קאי וכמש"כ רש"י אבל להנך תירוצים דלעיל דילפינן היתר מויבמה ודאי נוכל לומר דאתא למעט רק צרה ולא ערו' ג"כ

שם לצרור מפיק לי' רבי: ק"ק לפי מה שהקשה המהרש"א לעיל (ע"א) אהא דקאמר דאצטריך קרא להיכא דנשא מת ומת ואח"כ נשא חי דא"כ ה"ל אחות זקוקתו ותירץ דאחות זקוקה הוי דרבנן או דס"ל כמ"ד אין זיקה ע"ש, קשה לפי סוגיא דהכא למה הקשה המקשן דלעיל ארבא דוקא מברייתא רבי דיליף צרה ועריות מקרא דולקחה ולא ג"כ אתי' דהואיל ואשתרי אשתרי דשם קשה יותר דמסיק דקרא איירי היכא דנשא מת ואח"כ נשא חי והרי לרבי אפילו לזה לא נוכל לאוקמי' קרא דק' כקושית המהרש"א הא הוי אחות זקוקתו וא"ל כתירוציו דהא רבי ע"כ ס"ל דזקוקה דאורייתא מדמפיק קרא דלצרור לכדר"ש כדקאמר הכא ולכן לא שייך ג"כ מה שכתב המהרש"א בלשון ואין לומר דאיירי בעבר ונסב, דמלבד מה שכ' המהרש"א דדוחק הוא לאוקמי' קרא בכך בלא"ה לא שייך לומר כן לרבי כיון דמלצרור נפקא אחות זקוקתו א"כ בכרת היא כאחות אשתו דהא משום כך פוטרה ר"ש מן החליצה והיבום וכיון דכן לא תפסו קידושין כלל שנשא חי אחרי שכבר נזקקת לו אשת המת. ואין לומר דר"ש לא איירי רק היכי דנפלו בזיקה ונעשו צרות דמזה איירי קרא דלצרור אבל אכתי לא שמענו דס"ל אחות זקוקה דאורייתא דז"א דהא לקמן ודף י"ט) מפרש הטעם דר"ש דס"ל זיקה ככנוסה וכן כתב ג"כ הנימוקי יוסף טעמא דר"ש וא"כ ודאי גם בזקוקה אחת אמרינן דאין קידושין תופסין באחותה וכן נראה ג"כ מדברי רש"י לקמן (דף כ"ח) דאי דרשינן לצרור לכדר"ש אמרינן אחות זקוקה ערו' היא

שם רבי לכדר"ש: א"ל דא"כ ל"ל קרא דולקחה לערו' הא מלצרור ג"כ מוכח דערו' אינה מתיבמת דאל"כ מה בכך שאחות זקוקתו היא הא אפילו אחות אשה גופא מתיבמת במת ואף דמסקינן לעיל דאערו' גופא באמת לית לי' לרבי קרא מכ"מ הא רק לרבא הוצרך לתרץ כן ומשמע דבלא רבא אתי שפיר די"ל דאי לאו קרא דולקחה לערוה גופא באמת לא הוי מוקמינן לצרור אאחות זקוקתו אלא הוי דרשינן לאסור צרה כדדרשי רבנן לאסור צרה במקום מצוה ויבמה הוי דרשינן לאסור ערוה במקום מצו', אבל ק"ל דע"כ אין לדרוש כן דא"כ אכתי לצרור ל"ל דמויבמה הוי אסרינן צרה וערו' כמו מולקחה לרבי. ועוד קשה דממנ"פ לא מצרכינן קרא לאסור ערוה דידעינן מלצרור כן דאי דרשינן לכדר"ש א"כ מוכח לאסור ערוה מדאסרינן אפילו אחות זקוקתו ואפילו אם נאמר דהוי דרשינן לצרור לכדרבנן לאסור צרה מכ"מ מוכח דערו' במקום מצוה אסור דכיון דאסר קרא צרה כש"כ ערו' דאין לומר דאי לאו קרא לערו' באמת לא הוי מוקמינן לצרור במקום מצו' אלא שלא במקום מצו' דזה אינו דא"כ דבמקום מצוה ערו' וצרה מותרים ושלא במקום מצו' תרווייהו אסירי לגלות ערותה דחדא היכי משכחת לה וכדקאמר בגמרא לעיל, אע"כ הוי מוכח מדכתיב ויבמה ולצרור דלצרור אתי לשנעשו צרות זו לזו ויבמה אתי לאשור צרה וא"כ אכתי קרא דולקחה ל"ל, דבשלמא אהא דקאמר בגמרא דלרבי אתי ויבמה להתיר צרה שלא במ"מ ל"ק כן דל"ל קרא לזה הא כבר ידעינן זה דאל"כ לגלות ערותה דחדא היכי משכחת לה דזה לא שייך רק אי לצרור אצרה קאי דעל זה כתיב לגלות ערותה משא"כ לרבי דדרש לנעשו צרות זו לזו לא שייך דרשה זו אבל השתא דאימא דגם לרבי הוי דרשינן לצרור לצרה שפיר קשה כן וצ"ע

שם דרבי יוסי בר חנינא מלאשה נפקא אין להקשות רבנן הך לאשה מאי דרשי בי', די"ל דרבנן מצרכי' ב' דרשות חדא שמגרשה בגט ואינה צריכה חליצה וחדא שמחזירה אחר גירושין וכן מבואר לקמן (דף ל"ט) ולרבי תרווייהו מלאשה נפקי

שם בתוספ' ד"ה למישרי צרה. וא"ת להנהו שנוי' דלעיל: עיין בתוס' הרא"ש שביאר יותר קושיא זו דא"ל דמלגלות ערותה דחדא אתיא דקשה כקושית הש"ס לקמן איפוך אנא ולא שייך כתי' הגמרא דא"כ לא יאמר עלי' דהא צריך עלי' אערו' גופא ע"ש, אך לכאורה זה תימא כיון דאי אמרינן איפוך אנא א"כ ידעינן ערו' גופא מלגלות ערותה ושפיר יקשה עלי' ל"ל וא"כ מאי מקשו התוספ', וי"ל דודאי כיון דלהנך שינוי' צריך קרא לערו' גופא והיינו משום דמסברא ע' דוחה ל"ת שיש בה כרת א"כ בלא עלי' לא הוי מוקמינן לגלות ערותה משום רומיא דקרא למקום מצוה נגד הכלל דע' דוחה ל"ת שב"כ רק הוי מוקמינן ע"כ לשום דרשה אחריתי אבל לרבא דס"ל לערו' לא צריך קרא דמסברא אין ע' דוחה ל"ת שב"כ שפיר משני א"כ לא לכתוב עלי' דגם בלא קרא הוי מוקמינן ערותה דחדא לערוה במקים מצוה

בד"ה כל היכי. ועוד ולקחה משמע: בתי' זה לא מתורצת רק קושיא קמח אבל קושיא תנינא אכתי לא מתורצת, ובל"ה ק"ל דלפי מה דמסקי התוספ' בשני התירוצים ליכא בצרת ערו' כרת לרבי וזה נגד סוגיא דלקמן (דף י"ד) דפשיטא להגמרא דבני צרות שנתייבמו הם ממזרים לדברי ב"ה, ודוחק לומר דרבי פליג על זה, ועוד דא"כ מה פריך שם (ע"ב) ארבי אלעזר מאן מודים ע"ש לימא דר"א כרבי ס"ל ומודים ב"ה לב"ש דבני צרות אינם ממזרים, אכן לולא דברי התוספ' הי' נלענ"ד דבשלמא חייבי ע' כיון דלא מיעטם קרא בפי' מיבום רק דמטעם אין ע' דוחה ע' אין מייבמים א"כ ליכא כאן איסור אשת אח רק דאין ראוי לייבם ולכן שייך שפיר לרבות מיבמתו חליצה אבל צרת ערו' כיון דהיתה ראוי' ליבום רק דמיעטה קרא א"כ כיון דאין כאן יבום איסור כרת דאשת אח בדוכתי' קאי ולכן לא צריך חליצה ומ"ש צרת ערו' מאשת אחיו שלא היתה בעולמו דמיעטה קרא מיחדיו ועי"ז נשאר איסור אשת אח וא"כ ה"ה צרת ערו' דמיעטה קרא מולקחה, שוב ראיתי שזה באמת שיטת הרמב"ם (פ' ו' דהל' יבום) והפרשת דרכים (דרך מצותיך ח"ג) כתב ג"כ הכי וכתב שזה פשוט ומהתימא שלא הזכיר שדברי התוספ' אינם כן

בד"ה מלמד. דסברא היא: מזה ק"ל אמה שכתבו התוספ' לעיל (דף ג' ד"ה טעמא) דהוכיחו דסבר האי תנא דע' דוחה ל"ת שיב"כ ולכן לא צריך עלי' להיתרא, דאכתי מנ"ל כן דדלמא צריך להתיר אפילו ביאה שניי' בערו' כמו בכל ייבום דאי משום ע' דוחה ל"ת לא הי' מותר רק ביאה ראשונה

בד"ה ויבמה. וי"ל דהתם הכי פריך: כן הוא בפי' בברייתא לקמן (דף נ"ד) דמויבם יליף דאין כסף ושטר גומרין בה ומיבמה בע"כ וזה תימא על התוספ' שלא הזכירו הברייתא

בא"ד. וכענין זה בריש האיש מקדש זה לא שייך רק לשיטת ר' חננאל בתוספ' שם אבל לא לשיטת רש"י ותוספ' ע"ש, וכבר העיר בתוספי הרא"ש על זה, וא"כ לשיטתם קושית התוס' דהכא במקומה עומדת, ובלא"ה גם על תירוצם י"ל דא"כ דתלתא יתורי יש כאן לדרוש יקשה לר"ש דלא מצריך דרשא דלקמן דעדיין יבומין הראשונים עלי' דרק לרבנן אמרינן כן וא"כ לדידי' האי חדא יתורא מאי עביד לי', ולכן י"ל דרבנן דר"ש דלקמן ס"ל בהא כרבי דיליף בע"כ מיבמה ובא עלי' וכחדא ברייתא דלקמן (דף נ"ד) וגם ס"ל כברייתא דלעיל דיליף ערו' מעלי' וצרה מלצרור וא"כ מיותר ויבמה לדרשא דעדיין ייבומין הראשונים אבל ר"ש לשיטתו קאי דיליף מלצרור אחות זקוקתו וא"כ צריך ויבמה לצרה ולכן לא ס"ל הך דרשא דעדיין יבומים הראשונים עלי'

בד"ה אין חייבין למעוטי חייבי לאווין: פי' דלמעוטי חייבי מיתות ב"ד שאין בהם כרת כגון רציחה מכה ומקלל אביו וכדומה ליכא למימר דאתי למעוטי או חייבי ע' דהני כולהו ממעטינן ג"כ משגגתו חטאת דבכל אילו אין שגגתו חטאת אבל חייבי לאווין משכחת ששגגתו חטאת כגון שמיעת קול וביטוי שפתים ואעפ"כ אין ב"ד חייבין עליהן כדאמרינן בהוריות (דף ח') וזה ממעטינן מהא דקתני דבר שזדונו כרת ואף דממעטינן ג"כ טומאות מקדש וקדשיו שיש כרת וחטאת וא"כ ע"כ האי חטאת היינו חטאת קבוע וא"כ מזה ממועט ג"כ שמיעת קול וב"ש, זה אינו דהא טומאת מו"ק באמת קתני (שם) במתניתין אח"כ אין חייבין על ע' ול"ת שבמקדש הרי שברישא לא ממעט רק שמיעת קול וב"ש, אכן לענין ע"ז אין שייך לפרש כן דמגפף ומנשק גם מסיפא הוי ממעטינן דאין עליהן חטאת, וצ"ל דנקט בהני זדונן כרת אגב רישא: