ערוך לנר יבמות רצז

לא הותר ולכן ל"ק עליו מק"ו דר"י בר"י ורק ר' ישמעאל הוי ס"ל כן דלא ס"ד דנימא גזירה אחיו אטו הוא

דף ק"ט ע"א בגמרא הואיל ועמדה עליו שעה א' באיסורא אין להקשות דא"כ אם נולד אחר שכבר נשאה אחיו שנית תהא מותרת להתייבם שהרי בזה לא עמדה עליו באיסור והרי ר"א סתמא קתני דאוסר דיש לומר דסברת ר"א דנישואין ראשונים מפילים וא"כ משעת גירושין דפקעו נישואין ראשונים נאסרה על כל האחים אפילו נולדו אח"כ משום גרושת אחיו

שם אי הכי חליצה נמי לא תיבעי: במהרש"א הקשה להטעם שנתן הרא"ש ליתומה בחיי אב שחולצת דלמא איכא דלא ידע בגירושין א"כ מאי פריך הכא לר"א, וראיתי במפרש לירושלמי ובספר קרבן נתנאל ששניהם תרצו לזה דר"א אית לי' אפילו ביתומה דחולצת ובה ליכא איסור דאורייתא ביבום ומזה פריך דלר"א לא תיבעי' חליצה, ולענ"ד אין זה מספיק דהא אכתי י"ל דלמא הא דקאמר ר"א דיתומה חולצת היינו בנתגדלה אצלו דהיא מדאורייתא חליצה צריכה ואפילו אית לי' דבלא נתגדלה ג"כ צריכה חליצה מכ"מ הא י"ל דר"א גזר לא נתגדלה אטו נתגדלה ולמה הוצרך עיפא לחזור מתרוצו ולומר דלא ידע טעמא דר"א

והנה בפשטות י"ל אקושית מהרש"א דבשלמא הרא"ש כתב שפיר כן לדידן דאית לן כרב אשי דהטעם דאינה מתייבמת היא משום גזירה א"כ י"ל דחולצת הוא ג"כ משום גזירה ביתומה בחיי אב אבל עיפא דלא מסתבר לי' לומר דמשום גזירה אינה מתייבמת י"ל דלא ס"ל ג"כ הך גזירה לחלוץ וכש"כ הוא דהא גזירה דמשום יבמה אינה רק גזירה לאיסור לאו וגזירה דיתומה בחיי' אבי' היא איסור כרת

ובזה יש לתרץ דקדוק א' בהא דקאמר אלא אמר עיפא לא ידענא מ"ט דר"א דאין זה לשון הש"ס בשום מקום דמי צריך להשמיענו דלא ידע טעמא ולא הל"ל אלא קשיא או תיובתא, אבל לפ"ז י"ל דודאי עיפא ידע ג"כ די"ל דטעמא דר"א משום גזירה דרבא או דרב אשי רק דלא הוי מסתבר לי' לחדש גזירה ולכן הוי רצה לומר דיש איסור ודאי לר"א אבל לאחר שהקשה מחולצת א"כ ע"כ צ"ל דר"א אית לי' גזירה א"כ י"ל דטעמו משום דנאסרה שטה א' והא דחולצת משום גזירה דלא ידע בגירושין, או י"ל דאינה מתייבמת משום גזירה דרבא או דרב אשי והא דחולצת בגדולה הוא מן הדין דמדאורייתא לייבום רמיא דמיתה מפלת ומפני דלא ידע איזה משני טעמים אמת לכן אמר ר"א לא ידענא מ"ט ולכן לא שייך תיובתא בזה

עוד י"ל ביישוב קושית המהרש"א דלכאורה י"ל מה הקשה הרא"ש למה תהא צריכה חליצה כיון דערו' היא הרי כיון דס"ל דמיתה מפלת א"כ אי הוי נישואין מדאורייתא אפילו לייבום רמיא אכן כיון דאינם רק מדרבנן לייבום לא רמיא אבל מכ"מ כיון דחזרתו היו נישואין דרבנן א"כ זיקה דרבנן יש לו בה ולא פקעה בכדי ולכך חולצת כדין שאר נשואה דרבנן דצריכה חליצה או ייבום וא"כ דלמא ה"ט דהראב"ד, וצ"ל דקושית הרא"ש היא דבכה"ג לא הי לנו לומר דחולצת דאם אתה אומר חולצת מתייבמת וכמו דאמרינן בכה"ג לעיל (ל"א.) ואהא תירץ כיון דאיכא ג"כ גזירה להיפך אם לא חולצת אוקמינהו אכדינו דחולצת מדרבנן, אכן התינח לפי המסקנא דמיתה מפלת אבל לפי מה דהוי סבר עיפא דנישואין ראשונים מפילים א"כ ליכא כאן דין חליצה כלל אפילו מדרבנן פריך שפיר דלא תיבעי' חליצה

שם מאי למימר' פשיטא לכאורה יקשה זה לרבא ואביי והש"ס לא מקשה כן עלייהו, אבל י"ל שהרי לעיל (פ"ט:) הי' רב חסדא רוצה להוכיח דיש כח בנישואין דרבנן לעקור איסור דאורייתא לענין ירושת האב ולענין טומאת הבעל וכן בשאר דברים רצה להוכיח דאפילו בקום וע' יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ואף דהגמרא משיב על כולם דאין ראי' מכ"מ כיון דע"כ הוי ס"ד לומר כן א"ש דצריך מתניתן להשמענו דאסורה ליבם ורב אשי דקאמר ה"נ מסתברא הוא לבד ס"ל מכח סברא דלא ס"ד כלל לומר כן

שם במתניתן הלזו תצא משום אחות אשה: פשוט הוא דזה דוקא בשתי קטנות יתומות או שבשניהן קבל אביהן קידושין אבל בקבל באחת מהן האב קידושין ובאחת אמה ואחי' אז יש להן דין גדולה וקטנה דלקמן במתניתן דאותה שקבל אבי' קידושין יש לה דין גדולה והנה דין הצרה לא נתבאר פה ולא ברמב"ם ופוסקים ונ"ל דבין בגדולה וקטנה בין בב' קטנות יתומות או חרשות דין הצרה דחולצת דבכדי לא תיפוק דקידושין דרבנן לא מפקי זיקה דאורייתא ומ"מ לא תתייבם כיון שהיא צרת אחות אשה מדרבנן

שם בגמרא ומי שרי והתני בר קפרא ק"ק מאן לימא לן דבר קפרא כר"א ס"ל דלמא כר"י ס"ל דמוציא אשתו בגט ואין מלמדין למאן דמתרחקים מן המיאונים כמו שפי' רש"י במתניתן וא"ל ודוחק לו לאוקמי' בר קפרא דלא כר"א כיון דלקמן בגמרא פסקו אמוראי כר"א ז"א דהא גם לפי מה דמתרץ מיאון דמצוה שאני לא אתיא ב"ק כר"א כיון דס"ל כאבא שאול דמצות חליצה קודמת ליכא מצוה כלל, גם א"ל דפריך דא"כ ב"ק כתנאי אמר למילתי' דהא ב"ק לא מעצמו אמר אלא ברייתא תני שהי' תלמיד רבי כנראה לעיל (ל"ב:), וצ"ל דקושיתו היא לעולם דמסתמא לא פליג ר"א אבר קפרא ואף דלענין מצות חליצה קודמת פליג מזה אין קושיא כיון דבלא"ה פליגי תנאי בזה כמש"כ המהרש"א

שם מיאון דמצו' שאני: והיינו כדי שתתקיים מצות יבום וכן כתב בתי' רש"י בנדה (דף ח') וכבר הערתי שהרי בר קפרא ס"ל מצות חליצה קודמת, אכן י"ל דלפי מה דמתרץ מיאון דמצו' שאני ס"ל ר"א כר"ג דאין זיקה וא"כ אם לא תמאן אלא תעשה כר"ג כדי להתרחק מן המיאון כשתתגדל הקטנה תצא הגדולה משום אחות אשה ובטל מצות יבום לגמרי לכן ס"ל דמשום מצו' תמאן, וא"ל הא אכתי יש תקנה שיגרש הקטנה ויחלוץ לגדולה כר' יהושע די"ל דר"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש וב"ש ס"ל לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערו' וא"כ ה"ה בקטנה מדרבנן לא יגרש לר"א

ובזה מובן למה פליג ר"י וס"ל דלא תמאן משום יתרחק אדם מן המיאונים והרי גם ר"א ס"ל כן רק דס"ל דמיאון דמצו' שאני וא"כ מ"ט דר"י, אבל לפ"ז א"ש דלר"י לא הוי מיאון דמצו' כיון דס"ל מוציא אשתו בגט וא"א בחליצה הרי מתקיימת המצו' ע"י חליצה בלא מיאון

שם בחליצה כאבא שאול עיין (בפ"י מה' גירושין) שכתב הרמב"ם דיתרחק אדם מעדות מיאון ויתקרב לחליצה והקשה הלחם משנה דהא מוקמינן הכא ב"ק כאבא שאול והרמב"ם פסק דמצות יבום קודמת, ולענ"ד י"ל דגם הרמב"ם לא כתב דיתקרב לחליצה אלא להיות עד כשרואה שחולצין דהא עכ"פ חליצה מצו' היא אבל ב"ק דאמר לעולם ידבק בחליצה דייק שפיר דכאבא שאול ס"ל

שם דכתיב בקש שלום: במהרש"א הקשה אמאי לא חשיב גמילות חסדים גופא דהא הבאת שלו' ילפינן מיני' גם טרח למצוא טעם למה חשב הני ו' דוקא בין בדבוק בין ברחוק, ונלענ"ד דדוקא נקט הנך שלשה כסדר כראוי דמדקאמר ידבוק בחליצה אף דבזה יש פירוד דהיא קובלת עליו בב"ד מאן יבמי וגו' ויורקת בפניו כדי לביישו ואומרת ככה וגו' ואם הי' מייבם אדרבה הי' בזה אהבה ושלום א"כ ה"א דהבאת שלום איני מצוה כ"כ לכן קמ"ל דאף דידבוק בחליצה מכ"מ ודבוק בהבאת שלו' ג"כ, וצ"ל דהטעם דידבוק בחליצה הוא משום דאבא שאול דשמא ייבם לשם נוי ולא לשם מצוה ומזה ה"א דגם כשבא על אשתו יש קפידה שיכוון לשם מצות פו"ר דוקא ולא לשם נוי וא"כ ה"א דליכא מצוה בהפרת נדרים דמה שאמרה תורה בעל מיפר נדרי אשתו היינו כדי שלא תתגנה עליו כדאמרינן לעיל (צ':) וה"א