ערוך לנר יבמות רעו

מארץ בלישנא בתרא אבל לאחין מפסלא היינו ג"כ מטעם שמא נתכוונו וכן נראה ג"כ פי' רש"י, ובזה א"ש פסק הרמב"ם דשפיר משמע לפ"ז דבידעינן ודאי דלא נתכונו אפילו לאחין לא מפסלא, ובהטעם דבעינן כוונה לחליצה יש פלוגתא דרבוותא דהחכם צבי (סי' א') כתב הטעם דבעינן כוונה מטעם קנין אבל מהטורי אבן מגילה (דף ך') וכן בשאילת יעב"ץ נראה דהטעם משום כוונת מצו' ע"ש

שם סנדל התפור בפשתן: עיין ברשב"א ורא"ש שהקשו לפי' קמא דרש"י דהא אמרינן לקמן דבמחופה עור הוכשר סנדל של עץ וכן הוא מפורש בירושלמי דאם חלץ באנפליא של עור מבחוץ ושל בגד מבפנים חליצתה כשירה, ולענ"ד יש ליישב פי' זה של רש"י כיון דבהך סנדל של עץ פליגי לקמן שמואל ואבו' דשמואל דשמואל מוקי כר"מ ואבו' דשמואל במחופה עור ודברי הכל ומדלא מוקי שמואל ג"כ הכי לכאורה משמע דאפילו במחופה עור ס"ל דפליגי רבנן דודאי אין סברא לומר דשמואל ואבו' פליגי אי עדיף לאוקמי מתניתן כיחידאי או באוקמתא דזה הוי פלוגתא בדבר הסוגיא וכיון דאיכא בזה אי מחופה טור מהני לרבנן פלוגתא בין שמואל לאבו' דשמואל א"כ י"ל דרב ג"כ כשמואל ס"ל וא"כ ל"ק מהא דמחופה עור שהקשה הרשב"א וכן מאביי ל"ק דהוא י"ל דס"ל כאבו' דשמואל וכן מירושלמי ל"ק מכח הך טעמא

שם תחש מאי אהני לי': ק"ק דהא ע"כ לא קאמר דיחזקאל חידש זה דסנדל התפור בפשתן פסול דעד דאת יחזקאל מאן אמרה וע"כ צ"ל כדמשני דסנהדרין (דף כ"ב) בכה"ג דהלכתא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכה אקרא א"כ הרי ליכא כאן תור דהרי אינו אלא אסמכתא ואיך היד תחש מאי אהני לי', וצ"ל דזה חשיב יותר מאסמכתא כיון דברוח קדש נאמר לענין דבר זה, אכן אכתי לא הונח לי בזה דלפי הנראה מהכתוב עיקר הכוונה שהקב"ה מפאר איך היטיב לישראל והלבישם רקמה והנעילם תחש שהוא ג"כ דבר חשיב וא"כ איך שייך לחשוב תחש ליתור גמור לילף מיני' למעט מנעל התפור בפשתן

שם אלא הא דכתיב ועצמותיך יחליץ: י"ל דפריך דלא כסדר דבתחלה הי' לו להקשות מקרא דישעי' ואח"כ מקרא דתהלים ואח"כ מקרא דאיוב דכן סדר הכתובים כדאמרינן (בפ"א דב"ב) והוא מקשה הסדר להיפך, ונ"ל דעוד י"ל דלמה לא מתרץ גם אהא דעצמותיך יחליץ דמדינה ש"ג קאמר, וראיתי שגם המהרש"א בח"א הרגיש בזה ומה שר"ל משום דרבא מפרש זרוז גרמי באמת ארבא גופא י"ל מנ"ל כן, גם דוחק קצת לומר דרק ארבא הקשה כן והרי ודאי שייך דין גם בעצמות כדאמרינן דהקב"ה מרכיב גוף ונשמה ודנם ביחד וכן אמרינן בשבת (פ' כ"ג) מי שיש לו קנאה עצמותיו מרקיבין ע"ש, ונ"ל דהנה מצינו ג' כתות צדיקים האחת הם שחטאו ונתכפר להם והם בעלי תשובה למעלה מהם גם כתות צדיקים שלא חטאו מחמת יראה והם טובים מבטלי תשובה כדאמרינן (בפ"ח דיומא) כל מה שנתנבאו נביאים לא גבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלקים זולתיך ולמעלה מהם הם כתות צדיקים העושים מאהבה שמעולים מאותם שעושים מיראה כדאמרינן (ס"פ ז' דסוטה) והנה ג' כחות צדיקים אילו נכללו בג' פסוקים שהביא כאן דפסוק דיחלוץ עני איירי במי שחטא ונתכפר לו ע"י עונו כדפי' רש"י ופסוק דסביב ליריאיו איירי כפשטי בעושים מיראה ופסוק דישעי' דצוום הנביא איך יעבדו אתד ומה יהי' שכרם איירי בצדיקים היותר מעולים העושים מאהבה דודאי הזהירם נביא לעבוד את ד' באופן היותר מועיל והנה מצינו לפעמים עושה הקב"ה דבר בעצמו ולפעמים ע"י שליח כדאמרינן (ר"פ ז' דבבא מציעא) וודאי גדול השכר בנעשה מהקב"ה ממה שנעשה ע"י שליח כנראה שם וגם כשחטאו ישראל בעגל אמר הקב"ה ושלחתי לפניך מלאך ומשה התפלל אם איך פניך הולכים אל תעלנו מזה ויעתר לו ד' אחרי שמצא חן בעיניו וא"כ ע"פ הסברא לצדיק גמור יציל הקב"ה בעצמו ולאינו גמור ע"י מלאך אכן מצינו ג"כ אפכא דלמי שאינו ראוי כ"כ להצלה אין כח ביד מלאך להצילו עד שיצילו הקב"ה בעצמו כמו שהאריך הזוהר והאלשיך בפסוק ועבר ד' לנגוף את מצרים ולא יתן המשחית וכו' דלכך הי' צריך להיות מכת בכורות וגאולת ישראל ע"י הקב"ה דוקא משום דלא היו ראויים כ"כ דמדת הדין קטרג הללו עע"ז והללו עע"ז

והשתא הכל א"ש דבתחלה לא רצה להקשות מקרא דישעי' דידע שיש לתרץ דיחליץ מדין של גהינם ולא הי' קשה לו ג"כ מקרא דתהלים דידע ג"כ שיש לתרץ כן דל"ק מ"ש התם ע"י מלאך ובקרא דישעי' ע"י הקב"ה בעצמו די"ל דבתהלים דאיירי מיראיו לא היא רק ע"י מלאך אבל צדיקים דישעי' לפי מעלתם ע"י הקב"ה בעצמו ולכן לא הי' קשה לו רק מקרא דאיוב דיחלוץ עני דהי' סובר דזה ודאי אין לפרש מדינה ש"ג כיון דזה גרע מיריאיו ואם שם רק ע"י מלאך כש"כ שבבעלי תשובה לא יהי' ע"י הקב"ה בעצמו ותירץ לו אעפ"כ מדינה ש"ג ולכן השתא מקשה מקרא דתהלים דהי' סובר דהשתא ודאי אין לתרץ מדינה ש"ג כיון דבב"ח דגרע הוי ע"י הקב"ה כש"כ ביריאיו דעדיפי ותירץ לו אעפ"כ מדינה ש"ג וא"כ לכאורה ק' מ"ש התם ע"י מלאך ובעני ע"י הקב"ה בעצמו וצ"ל דהסברא היא אפכא כמו במצרים דמוי שאינו צדיק כ"כ צריך הצלה ע"י הקב"ה בעצמו ולכן פריך השתא שפיר מקרא דישעי' דהשתא ע"כ מוכח דהפי' הוא זרוזי גרמי כרבא דא"ל מדינה ש"ג כס"ד כיון דהשתא הסברא אפכא דמי שצדיק יותר א"ל להטריח לבוראו להצילו כש"כ שצדיקים הגמורים ביותר דאיירי מהם קרא דישעי' לא צריכים הצלה מאת הקב"ה רק ע"י מלאך ולכן שפיר פריך כסדר הזה דוקא

שם כריך סודרא אכרעא ונפיק: מזה משמע דבסודרא ליכא עינוי וכן משמע מסוגיא דיומא (ע"ח:) ומזה קשה אמה שכתב הרמב"ם (פ"ג מה' שביתת עשור) דלכך הותר לצאת בסודר על רגליו משום דניכר ונרגש הקרקע שהולך עלי' משמע דליכא תענוג ואיכא עינוי, וביותר ק' לפי מה שכתב הלחם משנה (שם) דדעת הרמב"ם כדעת הרי"ף דיוצאין ביוה"כ בסנדל של עץ משום דלא מקרי סנדל לענין חליצה והר בזה לא שייך טעם הרמב"ם דבשל עץ ודאי אין נרגש הקרקע, ועיון בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' כ"ח) שלענ"ד נעלם ממנו ג"כ סוגיא דהכא במה שרצה לאסור לנעול של בגד שאינו מרגיש הקרקע וצ"ע, אם לא שנאמר דהרמב"ם סובר דפליגי בזה אביי ורבא כנ"ל ופסק כאביי אכן גם בזה ותמה איך פסק כאביי נגד רבא ואולי שלהרמב"ם הוקשה קושית התוספ' דלקמן דשם ביומא מסיק דקב הקיטע מנעל הוא גם לר"י ולקמן בסוגיא קאמר דמנעל של עץ ר"מ היא משמע אבל ר"י לא ולכן ס"ל דסתם גמרא לקמן באמת חולק אתי' רבא ביומא וא"כ ע"כ צ"ל כתי' אביי שם וא"כ מוכח דבסודר איכא עינוי

שם ברש"י ד"ה מידי אחרינא. או סנדל: לא ידעתי מנ"ל לרש"י דעור תחש לא ראוי דק למנעל ולא לסנדל כמו שמשמע מדבריו ואולי יש חסרון בדבריו צ"ל מעור בהמה אחרת מנעל או סנדל, ועוד י"ל דה"ק אי אמרת דבעינן קרא כדכתיב דלמא דוקא תחש בעינן וא"כ ה"ה ג"כ דוקא נעל ולא סנדל מדכתיב ואנעלך וכן בקרא כתיב נעלו אף דלעיל (ע"א) כתב רש"י דנעל דקרא הוא בין מנעל בין כנדל היינו אחר דכתיב נעל נטל ריבה

בד"ה ולא באנפליא. א בקש זאת מידכם: הרמב"ן והרשב"א והריטב"א כתבו על רש"י דלא דק דקרא זה איירי אין עושין רצונו של ייקר ושלא יכנוס במנעל דרשינן בברכות (כ"ג). ויקרא דשל מטי, ולענ"ד י"ל דבדיוק כתב רש"י כן דהרי בחגיגה (ד' :) אא דמפנקי שאין הולכין בלא מנעל פטורים מן הראי' מדכתיב מי בקש זאת מידכם ע"ש הרי דגם מקרא זה דרשינן ואף דכתיב באינם עושים רצונו של מקום לענ"ד מכ"מ יש לדרוש דבשלמא באחריני דכתיבי התם כגון חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי י"ל דהכי קאמר דשנואים לי משום הם מועדים שלכם לתענוג לבד ולא מועדי ד' כאשר צייתי וכן יש לפרש למה לי רוב זבחיכם דקאמר שם דאינם מקריבים רק לצורך עצמם לאכול בשר ולא לכבוד ד' כדכתיב איש כי יקריב מכם קרבן לד' אבל מה דכתיב מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי