ערוך לנר יבמות רנב

ממדינת הים אין יכול לידע מקום עמידת האשה ונראה שזה גם ראית התוספ' כאן וט"ס נפל בדבריהם במקום עמידתם צ"ל עמידתה וכ"כ ג"כ בתוספ' הרא"ש כאן בסוגיין

דף צ"ב ע"א בגמרא א"כ מה יקוב הדין את ההר: מזה הקשו בלח"מ ומ"ל (ה' שגגות פ"ה) אמה שכתב הרמב"ם שם (פ' י"ד) דבהתירו ב"ד היחיד פטור דאין זה הוראה אלא טעות דל"ל הך טעם כיון שפסק דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ותירוץ הלח"מ דאם יהי' הוראה כזו בכל ישראל ודאי דוחק גדול הוא שרוב ישראל יעידו עליהם שמתו וינשאו נשותיהם ואח"כ יבואו, אבל לפענ"ד שפיר יש נפקותא אפילו באחד שהורו ב"ד כן לענין צירוף כגון אם בדבר אחר הורו ב"ד לחצי ישראל להתיר איסור כרת ולזה הורו ע"פ עדים לישא אשת חבירו דאם זה הוראה אזי מצטרפים וב"ד מביאין פר והיחיד פטור כדפסק הרמב"ם שם (פ' י"ג ה' ד') אבל השתא דלאו הוראה היא אלא טעות ב"ד פטורין והיחיד חיוב והתימא על הלח"מ שלא כתב כן אחר שהוא בעצמו כתב שם (הל' ה') שבכל מקום שכתב הרמב"ם יחיד פטור כוונת לענין צירוף וא"כ ה"ה שי"ל כן במקום שכתב ב"ר פטור ויחיד חייב, שוב ראיתי בחלקת מחוקק אהע"ז (סי' י"ז ס"ק ע"ח) שנראה מדבריו שכיוון ג"כ לתירוץ זה ע"ש

שם אבל זינתה לא: עיין ברמב"ם (פ"ה מה' שגגות) שהביא דאפי' זינתה, והכס"מ הקשה שם מ"ט פסק דלא כר' יוחנן דתניא כוותי' ואף שהמ"ל תירץ דלהרמב"ם דפסק דיחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב ליכא נפקותא בזה דאפילו תלתה בב"ד חייב, והכס"מ תירץ דהא פסק דליכא הוראה אלא טעות וא"כ לא תלי בהוראת ב"ד כלל מכ"מ צריך טעם אמאי שינה מלשון הברייתא דנקט הך דינא לענין אלמנה לכה"ג ואין דרכו של הרמב"ם בכך, ונ"ל דבלשון הרמב"ם גופא יש לדקדק שם דלענין דאינו חייב אלא א' בבא עלי' איש א' ביאות הרבה לא נקט רק נשאת ולא זינתה ובבאו עלי' אנשים הרבה דחייב על כל א' וא' נקט נשאת וזינתה, ונ"ל דלכאורה י"ל לדעת הרמב"ם (פ"א מהל' אישות) דלוקין על זנות פנויי' משום לא תהי' קדשה א"כ מאי איכא בין גרושה וחלוצה לכ"ה לזינתה הא בכל א' איכא לאו מן התורה וא"כ לא להכי התירוהו ב"ד, אכן י"ל דכבר השיג הראב"ד שם על הרמב"ם דזה אינו רק במופקרת לזנות עם אנשים הרבה וכפי מה שכתב הכס"מ (סוף ה' נערה בתולה) דעת הרמב"ם גופא כן הוא, והשתא מה שמחלק ר' יוחנן בין זינתה לאלמנה לכה"ג אינו רק בבא עלי' רק איש א' אבל בבאו עלי' אנשים הרבה מופקרת לזנות באמת אין חילוק, ולכן א"ש דעת הרמב"ם דלעולם נקט כר"י ולכן ברישא בבא עלי' איש א' דוקא באמת לא נקט זינתה כיון דזה לא שוה לר"י לשאר איסורי לאו אבל בסיפא דזינתה עם אנשים הרבה דהוי איסור לאו שפיר נקט זינתה דהוי כמו א' מחייבי לאווין דנקט בברייתא והיא גופא רצה הרמב"ם להשמיענו ולכן נקט זינתה דוקא ולא א' משאר ח"ל

שם בתוספ' ד"ה כל קלא. ואר"י דאי אפשר לומר כן: לפענ"ד יש ליישב שיטת הי"מ דמה דפריך אהא דיושבת תחתיו ומשמשתו מהא דרב אשי הכי קפריך כיון דרב אשי חילק בין בתר נישואין היינו שעשה לאחר שיצא הקול נישואין לקודם שיצא משום דאמרינן דודאי קדייק ומצא הקול שקר ומה ראי' לכאורה דלמא מצוי שהקול אמת ואעפ"כ עבר במזיד אע"כ דפשיטא לן דמשום קלא לא מחזקינן לי' לרשע להוציאו מחזקת כשרות א"כ איך אמרינן דמשום קלא דכתב גט לאשתו תצא מדאמרינן דמסתמא קודם שעשה נישואין קדייק ושקר הוא כש"כ שנימא שלא יעשה בעצמו מעשה גירושין לאוסרה עליו ואח"כ שוב ישא אותה באיסור, והנה התוספ' היו יכולים להקשות איש מפרשים גם מסוגיא דגטין (פ"ח:) דמקשה ג"כ אבתר נישואין מרב אשי אכן בתירוצינו מתורץ גם שם

בד"ה אבל חכמים. דאפילו לרבנן הוי ממזר מיבמה לשוק: לפי מה שכתבו התוספ' בסוטה (דף י"ח) טעמא דרב המנונא משום דס"ל דאין קדושין תופסין ביבמה ולפ"ז דוקא לרב המנונא אליבי' דרב גם לרבנן הוי ממזר אבל אליבי' דשמואל לא הוי ממזר ודאי לרבנן, ולפ"ז י"ל דסוגיא דגטין דמשמע דמתניתן רבנן היא אזיל אליבי' דרב אבל ברייתא דהכא אתיא כשמואל ומכ"מ לא תקשי' מברייתא דהכא לרב דהא. התוספ' בגטין שם הביאו תוספתא דמשמע מינה דמתניתן דכל העריות דשם ר"ע דוקא היא והיא ע"כ ג"כ דלא כרב היא

א"נ י"ל דלפי מה שכתבו התוספ' לעיל (מ"ט:) פליגי רבנן אליבי' דר"ע אי הוי ממזר מיבמה לשוק דלמ"ד אליבי' דר"ע דלא הוי ממזר ס"ל דלא הוי ממזר רק מח"ל דשאר ואף דיבמה ח"ל דשאר היא מכ"מ בעינן דומיא דאשת אב דלית לה קדושין לא לדידי' ולא לאחריני ולמ"ד דגם מח"ל דלאו דשאר הוי ממזר גם מיבמה לשוק הוי ממזר ולפי המבואר לעיל (דף מ"ה) תלי באי ילפינן מאשת אב לגמרי דלא לדידי' ולא לאחריני לא הוי ממזר אי מנו"ע הבא על ב"י הוי הולד ממזר ע"ש וכיון דשם פליגי תנאי בהכי א"כ י"ל דברייתא דהכא דס"ל דאליבי' דרבנן דר"ע לא הוי ממזר כמ"ד דנו"ע הבא על ב"י הולד כשר אבל סוגיא דגטין אזלי כמ"ד הולד ממזר ולכן קאמר שפיר דאפילו לרבנן הוי ממזר מיבמה לשוק

בא"ד. ע"כ הך סוגיא לא אתיא כסתמא דש"ס דגטין: הנה בסוטה (י"ח:) פסקו התוספ' כרב המנונא אבל הרמב"ם לא פסק כוותי' גם בפלוגתא דר"י ורב אלפס לקמן פסק הרמב"ם כרב אלפס דלרבנן לא הוי ממזר אפילו מדרבנן ונלענ"ד דטעמו דסמך אסתמא דשם לקמן שהביאו התוספ' בזה דמסיק שם כן אליבי' דרב אשי דבתרא הוא

בא"ד. דלא חיישינן אלא אקלקולא דאורייתא: ק"ק הא לקמן לא אמרינן דחיישינן אקלקולא אלא דחיישא דהיינו שהיא חוששת לקלקולא וזה שייך אפילו לא מקולקלת רק מדרבנן ואי התוספ' רצו לחלק דאדרבנן לא חוששת אכתי היאך שייך לענין זה הטעם שכתבו כיון דרגיל האי דסניא לי' וכו' דזה לא שייך רק לדידן ולא לדידה

בא"ד. דהא קאמר התם דתצא מזה ומזה וי"ג דבר בה: הא דהוצרך ר"י להביא ראי' מדברי ר"ע ארבנן ולא מדברי רבנן גופא דהא קאמרי אין ממזר אלמא ביש לה בנים איירי ואעפ"כ קאמרי דתצא דלרבנן הוי אפשר לומר דלצדדים קתני דביש לה בנים אין הולד ממזר ובאין לה בנים תצא אבל מדברי ר"ע דייק שפיר כיון דאמר דתצא וי"ג דבר בה ובתוכם הוי הך דהולד ממזר ושאין יורשים כתובת בנין דכרין דאיירי ע"כ ביש לה בנים ואהא קאמרי רבנן דאין הולד ממזר אבל לצאת תצא משמע דבזה מודו לר"ע דתצא והרי ר"ע ע"כ ביש לה בנים ג"כ איירי

ע"ב בגמרא אי ללאו הוא דאתי התוספ' לעיל (מ"ט:) כתבו דלפ"ז תהי' אורחא דקרא הוא או לאשמעינן דלקו אקדושין והמהרש"ל הגיה שם ולאשמעינן דלקי אקדושין משמע דאם לא לתפיסת קדושין אתי בא הכתוב להורות לאסור קידושין, אכן ק"ק דלפ"ז לרבא דס"ל בתמורה (דף ד') כל מה וכו' עביד לא מהני א"כ מה ספק יש לשמואל דגם אי אתי למלקות ותהי' לאסור קדושין ג"כ לא תפסי קדושין דבשלמא משאר ח"ל ל"ק לרבא איך תופסין קדושין דהא בהם לא אסר הכתוב קדושין רק ביאה ומאלמנה לכה"ג דאסר הכתוב קדושין באמת פריך שם לרבא ומתרץ דרבי קרא מלא יחלל דחלולים הוא עושה ואין עושה ממזרים וזה לא שייך הכא וא"ל דלרבא באמת לא תפסי קדושין ושמואל דמסופק כאביי ס"ל דמלבד דזה דוחק הוא דיפלוג רבא אשמואל מכ"מ יקשה הלכתא אהלכתא דהא הלכה כרבא לגבי אביי והכא פסק בגמרא כשמואל, ולכאורה מזה ראי' נגד גירסת המהרש"ל דתהי' אורחא דקרא הוא דבר בפני עצמו, ולפ"ז י"ל דהכי ס"ל לרבא אליבי' דשמואל או לאשמעינן דלקי אקדושין הוא לאביי אליבי' דשמואל וכמהרש"א שם ע"ש, וליישב דברי מהרש"ל קצת י"ל ע"פ מה שכתב הרשב"א בקידושין דף ס"ד) כיון דגלי קרא בלא יקח דאלמנה דקידושין תופסין ה"ה ג"כ בלא יקח דא"א ע"ש, א"כ י"ל גם הכא כן אם לא שנאמר שגם הרשב"א לא אמר אלא דלא יקח מלא יקח ילפינן אבל עכ"פ י"ל דמהרש"ל לא חילק בכך

שם שומרת יבם שזינתה אסורה ליבמה: חזה משמע דדוקא לענין יבם שויי' רב המנונא כא"א שזינתה ולא לענין בועל אכן אי אפשר לומר כן כיון דטעמא דרב