ערוך לנר יבמות רב

דאפילו בבב"ח דאיכא לאו לחוד על הנאה ג"כ אין לוקין ולכן לענין לא בערתי דאכילה לוקין אבל לענין ביעור דהנאה הוא לא ולענין אנינות דאכילה הוא לוקין ולענין נתינה למת דהנאה הוא לא אבל עכ"פ לענין אכילה כתב הרמב"ם דלוקין מלא בערתי ואיך אמרינן הכא והיכן מוזהר אינו יודע, וכן הקשה באמת הרמב"ן בס' המצות, וכן ק' דאגוף טמא כתב הרמב"ם ג"כ דלוקין משום לא בערתי והרי טומאת הגוף בהדיא כתיב ולא ואכל מן הקדשים כי אם רחץ ולפי שיטתו דס"ל דלוקין אלא בערתי הל"ל דאוכל מעשר בטומאת הגוף לוקין שתים, ועיין מש"כ בזה לקמן (ע"ד:)

בד"ה טומאת עצמן. א"נ בשלא הוכשר: עיין בר"ן בסנהדרין (דף פ"ג) דלפי מש"כ שם דמשכחת בפחות מכביצה שלא מקבל טומאה זה שייך גם הכא להני שיטות שאוכל פחות מכביצה לא מקבל טומאה

בא"ד. אבל קשה: בישוב קושיא זו י"ל כיון דכבר כתבו דצריך אזהרה בתחב לו חבירו א"כ אי לאו קרא והוי ילפינן מלא תוכל אכתי לא הוי ידעינן דה"א דמה דקפיד קרא שלא לאכול בשעריך הטמא והטהור יחדיו היא משום טומאת עצמו דכשיאכל הטמא יטמא אבל אכתי טומאת הגוף בשליכא משום טומאת עצמו כגון בתחב לו חברו לא ידעינן לכן צריך קרא, אכן רש"י בפסחים (דף כ"ד) הביא באמת גם לענין טומאת הגוף קרא דלא תוכל ע"ש, ואין להקשות על תירוצינו דא"כ דמדיוקא י"ל דלא ידעינן אלא חדא אכתי איך דייק הש"ס מיני' טומאת עצמו דלמא טומאת עצמו מותר ומה שלא מותר לאכול בשעריך דהיינו טו"ט יחדיו היא משום טומאת הגוף דז"א דא"כ למה הזהירה התורה דוקא בשעריך דהיינו טו"ט יחדיו הא הטמא לבד דוקא אסור אבל הטהור מותר לאכול עמו

ובזה נסתר מה שרצה הרא"ש לתרץ על קושית התוספ' דאי לאו קרא הוי מוקמינן כטומאת הגוף דוקא, עוד הקשה ברא"ש ל"ל קרא בקדשים אטומאת הגוף ואטומאת עצמו תיפוק לי' מבשעריך ותירץ בשם ריצב"א דאכתי לא הוי ידעינן טומאת טבול יום דמותר במעשר אכן לכאורה קשה דהרי בפסחים ודף כ"ד) קאמר דילפינן מהיקישא ממעשר וג"כ יקשה מנ"ל טומאת ט"י אע"כ דקרי טומאה מה שטמא לענין קדשים וא"כ קשה קושיתו, אכן י"ל דאטומאת עצמו כבר תרצו התוספ' שם דצריד משום איסור הנאה ואטומאת הגוף שייך מה שתירצנו גם פה אקושית התוספ' ממעשר אבל בפסחים נראה מדברי רש"י דבאמת ילפינן מבשעריך אזהרה לטומאת עצמו דקדשים, שוב ראיתי בתוספ' זבחים (דף ל"ג) שהביאו ג"כ התירוץ שכתב הרא"ש בשם הריצב"א והקשו עליו כמו שהקשינו ולכן נלענ"ד כמו שכתבתי

בד"ה אסור לבער. דהוי לן למילף מק"ו דמעשר: ק"ק דמדפריך אי הכי תרומה נמי ק"ו הוא משמע דכי פריך מעיקרא ואימא ממני א"א מבעיר אבל אתה מבעיר שמן של קדש שנטמא דמשמע מני' חבל שמן של תרומה לא אכתי לא הוי ס"ד הך ק"ו וא"כ אכתי ק' בזה קושית התוספ' מהיכי תיתי לאסור בתרומה כיון דאכתי לא ידענו מק"ו, ועוד ק"ל אמה שתרצו דלגבי טומאה מיהא מצינו וכו' והיינו משום דתרומה במיתה ומעשר בלאו שהרי לקמן (ע"ד.) פריך כן מה למעשר שכן הדסט"ב לענין טומאה, גם לא ידעתי למה לא כתבו בפשטות מה שתירץ בגמרא שם אפילו הכי מיתה עדיפא

בא"ד. דהיא גופא נילף בק"ו: עיין בתוס' הרא"ש שהקשה בזה הא אין מזהירין מן הדין, אכן לפענ"ד י"ל ע"פ מש"כ המהרש"א בסנהדרין (פ"ז) טעם הא דאין עונשין מ"ה דכיון דחמור הוא הלמוד מהמלמד דלמא לכך לא סגי לי' בעונש המלמד, ולפ"ז כתבו התוספ' דליכא למיפרך מה למעשר שכן אוכלן בטומאת עצמן לוקה משא"כ תרומה דליכא אלא ע' דהיא גופא נילף בק"ו ואף דעונש ליכא למילף היינו משום דכיון דחמור היא לא סגי לי' בהך עונש וא"כ כש"כ דליכא למיחשב העונש דמלקות גבי מעשר לחומרא, גם לשיטת הרמב"ם (בהל' מאכלות אסורות פ"א) דהיכי דאיכא ע' בהדי ק"ו עונשין מ"ה א"ש תירוץ התוספ' דהא בתרומה איכא ע' ג"כ אכן להתוספ' לשיטתו לא שייך דהם ס"ל דאפילו בע' בהדי ק"ו אין עונשין מ"ה כדמוכח מדבריהם בפסחים (מ"א.)

בד"ה שכן פנקעכ"ס. אבל תימא דליחשוב רביעי בקדש: ליישב זה י"ל לפענ"ד כיון דאית לי' למיחשב טפי בקדש מבתרומה בחר לחשוב הני חומרות בקדש דוקא שהם חמורים כ"כ שהם בעונש מלקות או כרת כגון פגול נותר הם בכרת קרבן הוא בכרת לשוחט בחוץ מעילה הוא באזהרה כרת היא בטומאת הגוף ואסור לאונן הוא באזהרה אבל כל הני דקחשבי התוספ' ליכא רק חומרא בעלמא דלא כתיב בהו לא לאו ולא כרת ואפי' מומרות דקחשבי לית בי לאו רק בפסח ולא בשאר קדשים ולכן שפיר בחר הש"ס רק בחומרות הללו, א"נ י"ל דלא קחשיב רק מה דכתיב בקרא בפי' אבל כל הני דקחשבי התוס' לא כתיבי בפי' רק אתי מדרשא ואף דקחשיב ואסור לאונן דג"כ לא כתיב בפי' רק אתי מהיקשא דמעשר מה דאתי מהיקשא כמה דכתיב בפי' דמי דהא עונשין עליו וכמבואר ברמב"ם וריש הל' אישות)

בא"ד. וחבת הקדש דמכשרת: אף דודאי לא שייך למיחשב רק מה שהוא מדאורייתא כל הני דאורייתא ננהו דרביעי בקדש יליף מקרא בחגיגה (דף כ"ד) וחבת הקדש מכשיר יליף מקרא בחולין (ל"ו:) ואינה חוזרת לחזה ושוק יליף לקמן (דף פ"ז) וכלי מצרף לקדש יליף בחגיגה (דף כ"ג) ומומרת יליף מקרא בפסחים (דף צ"ו) דאין פוסלת בתרומה

בד"ה שכן מחפ"ז. אלא מזר האוכלה: רש"י לא פירש כן, אלא שגם מיתה איירי מאוכל בטומאת הגוף וא"כ לכאורה קושית התוספ' לדידי' במקומה עומדת, אכן לענ"ד רש"ר יישב זה בשבת (דף כ"ה) ששח כתב ר"ה מחפ"ז מיתה ב"ש לז האוכלה או כהן טמא עכ"ל, וא"כ י"ל דגם הכא הכי קאמר לכן בכל א' יש חומרא שאין באחר דכרת חמור שכן זרעו נכרתים ומיתה חמור שכן יש בזר ובטמא שאוכלה וכרת איני רק בטמא האוכלה, או י"ל דרש"י מפרש דבתחלה לא ידע מה חמיר או כרת או מיתה דדלמא יש חומרא באחד שאין באחר אבל לבסוף מסיק באמת דכרת חמיר כדאמר ואיב"א כרת עדיפא

דף ע"ד ע"א בגמרא ואם איתא נתני ערל אסור בתרומה: א"ל איך שייך למיתני כן הא מה שערל אסור בתרומה הוא באכילה דוקא ולא בנגיעה ובזה שוה לפרה דאסור באכילה ומותר בנגיעה די"ל דהא גם לענין אונן קתני כן אונן אסור במעשר ומותר בפרה והתם ג"כ רק באכילה אסור במעשר ובנגיעה מותר ובפרה ג"כ הוי הכי אע"כ דהשוה איסור נגיעה בפרה לאיסור אכילה בתרומה ומעשר משום דאכילה לא שייך בה

שם דבי ר"ע היא: לכאורה הי' נראה לפרש דה"ק כיון דר"ע מרבה ערל כטמא לכן גם לענין מעשר מרבינן, ולפ"ז ל"ל עוד לאוקמי' הני ברייתות דלעיל במעשר ראשון וכר"מ אלא יש לאוקמי' במ"ש וכר"ע, ולפ"ז לא קאי תירוץ זה רק לרב יוסף דלעיל (ע"ב:) דלתי' רבא שם דאפילו אי לא מחמרינן בשאר מקומות מכ"מ בפרה מחמרינן משום חומרא דפרה בלא"ה יש לתרץ הא דלא קתני ערל דגם בפרה אסור מטעם חומרא ואי רבא ג"כ רק אליבי' דר"ע קאמר כמו שכתבו התוספ' לחד תירוץ בחגיגה (דף ד') באמת הי' אפשר לפרש תירוץ דהכא כן דר"ע הוא דמחמיר לענין פרה אבל לא לענין מעשר, אבל אי אפשר לפרש כן מדקאמר ואף רבי יצחק סבר דערל אסיר במעשר משמע דגם אליבי' דר"ע תירץ כן, ועוד כבר כתבתי לעיל דלפמש"כ המהרש"א משמע דחומרא דפרה דקאמר רבא לא אליבי' דר"ע דוקא אמרינן אלא גם לרבי אליעזר דלפ"ז לא הוי צריך לאוקמי' כר"ע דוקא אלא ודאי דסוגיא דהכא כרב יוסף אזלא וכיון דלדידי' ע"כ הברייתא דלעיל דפסל ערל בפרה כר"ע אזלא ורבי אלעזר דהכשיר דלא כר"ע לכן פסק הרמב"ם דלא כוותי'

ובזה א"ש הראי' שכתב הלח"מ לפסק הרמב"ם (בפ"ט מהל' ק"פ) דפסק דלא כר"ע מהך דרבי אלעזר דערל שהזה ולכאורה אין ראי' מזה דהא לרבא דבתרא לא תלי הך בדר"ע אבל לפ"ז א"ש דהא מסתם גמרא דהכא מוכח דלא אמרינן כתי' רבא, ולעיל בריש פרקין ג"כ כתבתי טעם למה פסק הרמב"ם