ערוך לנר יבמות קצו

מתורץ קושית התוספו' דטובא קמ"ל שלא נימא דהך כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר הוא מן התורה כן נלענ"ד נכון ביישוב שיטת הי"מ, וא"ל דא"כ היאך אמרינן בזבחים (דף קי"ז) דמצרכינן קרא לערל מקבל הזאה כיון דהך כל הפורש מן הערלה אינו רק מדרבן די"ל דצריך קרא כיון דר"ע ס"ל ערל כטמא א"כ ה"א דהוא כטמא מת שלא מהני לי' הזאה בעוד שלא פירש מן הטומאה

שם בתוספ' ד"ה ערל. שהרי נדה מזין עלי' והיא טהורה: עיין בתוספ' הרא"ש שתירץ משום דערל אתקש לטמא דמצורע ומצורע אתקש למת כיון דמטמא באוהל א"כ ה"א דאינו מקבל הזאה ולפ"ז הא דקמ"ל ערל מקבל הזאה היינו אליבי' דר"ע, ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספ' לקמן דא"כ קרא ל"ל די"ל דכי פריך ודלמא פסח הבא בטומאה הוי הקושיא ודלמא סבר ר"ע כר"ש ומוקי קרא לדר"ש, ואין להקשות דלפ"ז מה מתרץ תניא בהדיא מלו וטבלו וכו' דלמא הך ברייתא ר"א היא ולא ר"ע די"ל שדוחק לומר שר"א ור"ע יפלגו במעשה שהי'

בד"ה ודלמא. שעשו פסחים בטהרה: א"ל לפי האמת כיון דלרבנן צריך קרא לערל מקבל הזאה א"כ לר"ש דלית לי' קרא מנ"ל הך וכי הוא יפלוג אהך דינא, די"ל ע"פ תירוץ תוספ' הרא"ש הנ"ל דרק לר"ע דס"ל דמרבינן ערל כטמא צריך להשמיענו דערל מקבל הזאה א"כ י"ל דר"ש כר"א ס"ל דלית לי' הקישא דערל כטמא ולכן ל"צ קרא דערל מקבל הזאה ורבנן כר"ע ס"ל, אכן לפ"ז ק"ל על הרמב"ם דפסק שם בזבחים כרבנן ובהל' תרומות פסק כר"א דס"ל גז"ש דתושב ושכיר וא"כ לית לי' דר"ע וכדכתבנו לעיל ולמה לי' קרא דערל מקבל הזאה, ועוד ק"ל על הרמב"ם דהביא ובפי"א מהל' פרה אדומה) הך דינא דערל מקבל הזאה ול"ל לה להשמיענו כך פשיטא כיון דלא פסק כר"ע ועיין בלחם משנה (פ"ב מהל' חגיגה)

בד"ה סוף מילה. המול ימול לציצין: הנה המהרש"א הקשה לקמן בגמרא אהא דקאמר בע"ז (דף כ"ז) דהמול ימול דברה תורה כלשון ב"א למה לא קאמר דקאתי לציצין והניח בצ"ע, וכן י"ל להקשות אפכא למ"ד דמפיק לי' המול ימול שם לרבות כותי ולמעט עכו"ם ציצין מנ"ל, אבל נ"ל דכל הני קושיות חדא מתורץ בחברתא דמאן דמפיק הכא מנית ציצין ס"ל דלא אתיא מהמול ימול דצריך קרא לרבות כותי שלא צריכה מילה לשמה ולכן גם התם הוצרך לומר דברה התורה כלשון ב"א דלא יכול לאוקמי' אציצין דא"כ שנית ל"ל ומה דקאמר לקמן וכי תימא האי המול ימול לרבות ציצין לא רצה לומר דבאמת דרשינן כן אלא רבנן השיבו לר' יהודה לשיטתו כן דלמה לא יליף מהמול אפי' מאה פעמי' כיון דהוא לא דרש התם בע"ז לכותי משום דרבי מצד' המול וכבר כתבו התוספ' דלא אמרינן דברה התורה כלשון ב"א אלא היכי דליכא למידרש דרשה אחריתא ועל זה קאמר כי תימא משום הכי לא דרשת התם כן דאתי לציצין וא"כ גם הכא לא תדרוש ובאמת שנית לא תדרוש דהא גם הכא משמע דרק אי דרשינן שוב קשה שנית ל"ל מכ"מ קשה מאת בריתי הפר ומתורץ קושית התוספ'

בא"ד. דהא כי פריך נמי דלמא: נ"ל דלר"י הלבן ולר"ת לא מסתבר להו כן דבשלמא אעיקר מצות מילה אין קושיא למה צוה הקב"ה כך די"ל כיין דלא מלו במדבר משום חולשא דאורחא או משום דלא נשיב רוח צפונית א"כ מהיכי ידעו שימולו עתה דלמא למחר יצוה הקב"ה לסע אי שמא גם למחר לא יהי' רוח צפונית אם לא שצוה הקב"ה למול אבל אדיני המילה לא הוצרך הקב"ה לצות דפשיטא אם ימולו שצריכים למול כדינו ולחתוך ציצין ג"כ

בא"ד. כיון דלא כתיב בהדיא אלא ליהושע: נ"ל דהכי פירושו דאי לא כתיב בפי' גבי יהושע ה"א דבמה שצוה הכתוב למול הוי פריעה בכלל אבל השתא דפרט גבי יהושע שוב ולא כתיב מול סתמא משמט דבמול סתם לא הוי פריעה בכלל א"כ גבי אברהם דכתיב המול סתם ע"כ לא נצטוה אפריעה

בד"ה מאי טעמא. משמע שמלו ולא פרעו: ומה דיליף דערל מקבל הזאה היינו משום דמל ולא פרע כאלו לא מל כמש"כ התוספ' לקמן, ובזה יש ליישב מה שהביא הרשב"א והרא"ש בשם הראב"ד להקשות למה לא יליף דערל מקבל הזאה ממלחמת מדין די"ל כיון דכל ארבעים שנה שהיו במדבר נצטוו במצות והראי' שמצות כתיבת ס"ת לא נצטוו עד יום שמת משה וכגון מצות גיעולי נכרים שלא נצטוו עד אחר מלחמת מדין א"כ י"ל דלמא באותה שעה דמלחמת מדין אכתי לא נצטוו על הפריעה וכיון דמלו לא היו ערלים אף שלא פרעו ושפיר קבלו הזאה אבל מיהושע יליף שפיר כיון דע"כ בימי משה נצטוו דאין נביא רשאי לחדש דבר כמש"כ התוספ' א"כ באותה שעה ערלים היו ואפילו היו בימי משה קודם שנצטוו על הפריעה מכ"מ עתה למפרע ערלים היו ולא מהני להו הזאה אמכאן ואילך, והנה א"ע ראיתי שגם הרמב"ן כתב כן שמשה לא צוה על הפריעה עד סוף מ' שנה ולכן אכלו קדשים במדבר אף דערלים היו כיון שלא פרעו ומהתימ' דלא תירץ גם על קושית הראב"ד כן, ואפשר לומר כיון דעכ"פ צריך לומר דפרקי ר"א ורב דהכא פליגי בפי' הפסוק כי מולים וגו' דלרב הפי' כי מולים במילה בלא פריעה והילודים במדבר לא מלו כלל דאין לומר דהילודים במדבר מלו ולא פרעו דא"כ כי מולים להעם היוצאים צריך לפרש במילה ופריעה והרי עדיין לא נצטוו בפריעה דהא ס"ל לא נתנה פריעת מילה לא"א ולפרקי ר"א צריך לומר לפ"ז דס"ל דנתנה פריעת כבר ליוצאי מצרים וא"כ הפי' כי מולים היוצאים בפריעה והילודים במדבר לא מלו דהיינו פריעה וא"כ אכתי ק' אר"י אי מ"ל כרב א"כ ע"כ הילודים במדבר לא מלו כלל ואכתי לדייק ממלחמת מדין ואי ס"ל כפרקי ר"א א"כ ע"כ נתנה פריעה כבר ליוצאי מצרים ואכתי היו ערלים מטעם פריעה

בד"ה מה טעמא. ואפילו אם מלו: נראה דהוצרכו לכך משום קושיא דבשר תאו' דלכאורה הי' אפשר לומר דממנ"פ לק"מ דלר"ע לא קשה שהרי ס"ל בחולין (דף י"ז) דלא נאסרו כלל בבשר תאווה ולר' ישמעאל דס"ל דנאסרו ל"ק דהרי הוא ס"ל באגודה דמלו במדבר רק שלא פרעו כמש"כ הרשב"א לכן הוצרכו לומר דאפילו מלו ול"פ ג"כ קשה

דה ע"ב ע"א בגמרא לרבות ציצין המעכבין: מה שהקשה המהרש"א כבר תירצנו לעיל וכן לפי מה דמסיק דאת בריתי הפר אמשוך אסמכת' בעלמ' הוא א"ל דלפי האמת קרא למאי אתי די"ל דצריך לכדרשינן מיני' בסנהדרין (נ"ט) לרבות בני קטורה

שם מיתיבי משוך צריך שימול: הט"ז בי"ד (סי' רס"ד) מסופק בקטן שנולד מהול ואח"כ נמשך ערלתו אם צריך מילה מן התורה או לא ולכאורה יש לפשוט דאין חילוק בין אם נימול ואח"כ נמשך או אם נולד מהול ואח"כ נמשך דלעולם א"צ מן התורה דאל"כ מאי פריך לרב הונא מהך ברייתא נימא דברייתא במשוך דנולד מהול איירי, אכן י"ל דמזה אין ראי' כיון דראית המקשן דדאורייתא קאמר הי' מדכתיב קרא כדאמר בגמרא והרי הפסוק דמייתי המול ימול אפילו מאה פעמים משמע דבמהול שמשך קאמר דהיינו מי שנמול כבר שיב ימול דבנולד מהול לא שייך אפילו ק' פעמים

שם קרא דאורייתא היא: ק"ל אי דאורייתא הוא א"כ איך קאמר ר"י לא ימול מפני שסכנה היא לו והיינו שמא יעשה כרות שפכה ואיך דחינן מצוה דאורייתא מפני סכנה זו הא רק מפני סכנת נפשות דחינן מצוה וי"ל דהוי ס"ד דת"ק ור"י פליגי בהך גופא אי דאורייתא הוא או לא וכן משמע חמה דקאמר שנאמר וכו' שלכאורה ה"ק מה שאמרת שסכנה היא הרי ראי' מאותם שמלו בימי בן כוזיבא ועוד אפילו יש סכנה שיעשה כ"ש הרי כתיב המול ימול וא"כ דאורייתא היא ולכן פריך מח"ק, וכן צ"ל הא דפריך הכא מהך ברייתא דדאורייתא הוא והא בברייתא דלקמן ע"כ מוכח דלר' אלעזר בר' שמעון עכ"פ לאו דאורייתא הוא אע"כ מת"ק הוא דפריך כיון דלדידי' מוכח בפי' דדאורייתא הוא איך פליג עליו

שם תיובתא דרב הונא תיובתא: הרמב"ם (פ"י מהל' תרומות) פסק דמשוך אוכל בתרומ' ומדברי סופרים צריך למול, וכתב הכס"מ שם דפסק דלא כרב הונא משום דאסיק בתיובתא וכן כתב המשנה למלך שם אכן העיר דבירושלמי נראה כהך גירסא דמסייע לי' לרב הונא, אכן לפענ"ד י"ל דגם