ערוך לנר יבמות קנד

אעיקר ברייתא הל"ל להתוספ' להקשות כן וע"ק אמאי שתירצו דהתם אסמכתא הוא כמו דהוי אסמכתא הא דקאמר שם ואיזו זו שקדושי' קדושי' טעות מאי פשיטא בזה טפי מהך דהוי אסמכתא, ונ"ל דשם בכתובות פליגי אבו' דשמואל ורבא דלאבו' דשמואל סופו ברצון אסורה לבעלה ולרבא מותרת דקאמר שם תניא כוותי' דרבא כו' ע"ש, וא"כ להנראה מהסוגיא דשם פליגי הנך ב' ברייתות בפלוגתא דאבו' דשמואל ורבא דהברייתא דיליף מוהיא לא נתפסה למעט ס"ל כאבו' דשמואל ולכן לא מיותר היא להתיר סופו ברצון והברייתא דיליף מיני' סופו ברצון ס"ל כרבא ולא מיותר היא לא"כ וכיון דרבא הוא דקאמר הכא הך דינא דא"כ שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום זונה ומשום טומאה א"כ מאי פריך מהך ברייתא דוהיא לא נתפסה הא רבא לשיטתו ע"כ לא ס"ל כברייתא זו כיון דצריך היא להתיר סופו ברצון זהו קושי התוספ' וע"ז תירצו דרבא מסברא קאמר להתיר סופו ברצון ושפיר מיותר לדידי' היא לא"כ דהא ע"כ דרשה שלישית דדרש שם בכתובות מהיא לא נתפשה למעט קדושי טעות בין לאבו' דשמואל בין לרבא אינה רק אסמכתא כיון דלא מיותר

בד"ה מן האירוסין. דר' מאיר פסל אפילו בב"כ: הוצרך רש"י לפרש כן דפסל ר"מ אפילו בב"כ כיון דהא דקתני בסיפא מן האירוסין כשרות ע"כ לר"מ אתיא דלר"א ור"ש אפילו בלא נתאלמנו או נתגרשו כשרות וכיון דהך כשרות קאי ג"כ אנתגרשה דבלא"ה פסולה לכהונה ע"כ לענין תרומה דבי נשא איירי וא"כ מוכח דר"ח אפילו בב"כ לכהן פוסל אכן כבר כתבתי לעיל בפי' רש"י די"ל דאיירי בבת ישראל האוכלת בשביל בנה

בא"ד. ועוד הקשה הר"מ כהן: לא אפי' רש"י לבד קשה כן אלא גם אר' אושעי' לפי גירסת רש"י דגרס פצוע דכא כהן שקדש בת ישראל אבל נלענ"ד שי"ל שיטת רש"י כיון דלפי משנה ראשונה בהגיע זמן אוכלת משלו ואוכלת בתרומה ולא גזרינן שמא תשקה כדמפרש בכתובות משום דמייחד לה דוכתא ולכאורה אם מיחד לה דוכתא גם קודם ומן הזה למה לא תאכל וע"כ צ"ל דלא פלוג רבנן בגזירתם וכל מדות חכמים כך הם אכן כאן דמיירי כהגיע זמן אף שלא מחוייב לה מזונות מכ"מ כיון שהוא קדשה ורוצה לקיימה ונותן לה מזונות בביתו מותר לה לאכול דלא שייך לא משום שמא תשקה ולא משום לא פלוג רבנן

בא"ד. וגבי פצוע דכא גרס שקדש ב"כ: לכאורה מוכח כגירסא וו דלגירסת רש"י ע"כ ר' אושעי' איירי כפי משנה ראשונה ודלא כהלכתא, ואפשר ליישב זה לשיטת רש"י כיון דבכתובות (דף נ"ז) מוכח דגם למשנה אחרונה בנכנסה לחופה ולא נבעלה אוכלת בתרומה משום דבודקה קודם שיכניס לחופה ע"י קרובותיו וא"כ י"ל דר"א לעולם כמשנה אחרונה ס"ל ומיירי בנכנסה לחופה ולא נבעלה דאוכלת בתרומה ואף דבנכנסה לחופה הוי פסולה לרב דאמר לקמן יש חופה לפסולות מכ"מ י"ל דר' אושעי' כשמואל ס"ל דאין חופה לפסולות ומכ"מ הוצרך רש"י לפרש דמתניתן דהכא סברה כמשנה ראשונה ולא אוקמי' כמ"א ובנכנסה לחופה דא"כ אכתי תקשי' מתניתן לרב ועוד לשון מן האירוסין דמתניתן לא משמע דאיירי בנכנסה לחופה אבל לר' אושעי' שפיר יש לפרש כן

דף נ"ז ע"א בגמרא דאין לו להאכיל במקום אחר לא: הנה לעיל ריש פרקין כבר נסתפקתי אם ממזר כשאינו חלל מותר בתרומה או לא וכגון הא דאמרינן בקדושין (ע"ח.) כהן הבא על אחותו זונה משוה לה חללה לא משו' לה חזר ובא עלי' עשאה חללה א"כ בשנתעברה מביאה הראשונה דממזר הוא ולא חלל אם מותר בתרומה שוב ראיתי שדין זה הובא בתשובת הרשב"א (סי' אלף ר"א) ופסק לאיסור מטעם דהולד פגום לכהונה מק"ו דאלמנה כדאמרינן לעיל (מ"ד:) לר' יהושע ע"ש, אכן כבר כתבתי לעיל (מ"ה.) דהרמב"ם לא פסק כק"ו זה לענין ולד נכרי הבא על ב"י משום דס"ל דפריכא הוא ע"ד א"כ גם ממזרת אוכלת תרומה

ולפ"ז יש להביא ראי' מסוגיא זו לשיטת הרמב"ם (בפרק ט"ז מהל' איסורי ביאה) דפצוע דכא אסור בממזרת דלשיטת הראב"ד שם ושאר השיטות שהביא הרב המגיד דפצוע דכא מותר בממזרת יקשה אמאי אמרינן דאין לו להאכיל במ"א הא יכול לישא ממזרת ולהאכילה בתרומה דאף דר' אושעי' מסופק בבת גרים אי מאכילה בתרועה עיקר הספק הוא אי קהל גרים איקרי קהל באופן שתעשה חללה בביאתו או לא כדפרשינן לקמן אבל בממזרת דלא שייך ספק זה דודאי לא אקרי קהל י"ל דלכ"ע פשיטא דמותר לישא אותה אע"כ מוכח לכאורה כדעת הרמב"ם דפ"ד אסור בממזרת, ועיין לקמן (ר"פ אלמנה לכה"נ) דנראה לכאורה דממזר אינו אוכל בתרומה אבל באמת אינו ראי' דהתם איל אוכל כיון דבן ישראל הוא ועיין מש"כ לקמן (ע"ו

) שם ואביי שכבר אכלה לא אמרינן: לכאורה אביי לשיטתו אזיל דס"ל גם לעיל (נ"ו.) כן אבל ק"ק דהטעם דהכא דלא פקע קניני' לא ס"ל אביי משמע דלדידי' לא אמרינן שכבר אכלה אפילו היכי דלא פקע קניני' ולעיל אמר אביי גופא אלא דמית לי פקע קדושתי' משמע דרק היכי דפקע קניני' לא אמרינן סברא שכבר אכלה

שם רבא אמר הואיל ומאכילה: עיין במהרש"א מ"ב שהקשה לפי תי' רבא למה נקט לקמן במתניתן ואם לא ידעה לנקוט רבותא טפי אפילו בקידשה כשהוא פ"ד ע"ש, ולענ"ד י"ל דניחא לי' לנקוט בלא ידעה דמשכחת גם למשנה ראשונה משא"כ בקידש דאינה אוכלת למשנה ראשונה ובפרט דמתניתן דלקמן (דף ס"ז) דקאמר דאירוסין אינו מאכיל סובר כמשנה אחרונה

שם אטו ר"י לאו גברא רבא הוא. הא דלא אקשי' מיד למה לא השיב לר"י י"ל דמתחלה הי' סובר דלמא ר' אושעי' עוסק במסכתא אחריתי הי' ושאלתו לא הי' כהוגן משום כי קאי רבי בהאי מסכתא לא תשיילי' במסכתא אחריתי אבל אחרי שראה שהשיב לריש לקיש ולא הקפיד על זה שאלו מ"ט לא השיב לר"י ג"כ

שם אלא אליבי' דהאי תנא דתנן ראב"י אומר: הא דלא קאמר דאליבי' דר"ש קמבעי' לי' דמכשיר אפילו גיורת גופא בנזרעו בתולי' ישראל דהיינו בנתגיירה פחותה מבת ג' כדאמרינן בקדושין (דף ע"ח) כש"כ בבת גרים די"ל מדקאמר רבי יוחנן פצוע דכא כהן שנשא ב"ג ולא נקיט אפי' גיורת גופא נתגיירה פחות מבת ג' דהוי רבותא טפי משמע דלא אליבי' דר"ש קמבעי', והא דלא נקט ר"י באמת הכי משום דכראב"י קיימא לן וכר"ש לא קיימא לן וגם בברייתא דלקמן דייק שפיר דע"כ ראב"י היא ולא ר"ש מדנקטה בת גרים

שם ברש"י ד"ה הא נמי. דשווי' חללה: עיין מה שכתבתי בזה לקמן (ע'.)

בד"ה למאן אי לרבי יהודה. ושבוש הוא מפני ב' דברים: ודאי דקושיות רש"י יקשו אם האית דמפרשי סברו דגם מה דקאמר אלא לר' אליעזר בן יעקב הוא מדברי ר' אושעיא, אבל י"ל דגם האית דמפרשי מודו דהך דאלא לראב"י סתמא דש"ס קאמר ולא ר' אושעיא רק הך אי כר' יהודה וכו' ואי כר' יוסי וכו' קאמר ר' אושעי', ולפ"ז מתורצים קושיות רש"י עליהם דשפיר קנסיב ואזיל דל"צ לי' למבעיא לן וגם קושיא ראשונה מתורצת שפיר דהכי קאמר לעיל והא מבעיא בעי לה ר"י מר' אושעיא ולא פשיט לן דבשלמא אי הוי פשיט לי' פשיטות גמורה דמאכיל בת גרים בתרומה אז שפיר קאמר בפשיטות ג"כ דלר"א ור"ש אכלה דחשיב יש לו להאכיל במ"א אבל השתא דתלי בפלוגתא דר' יהודה ורבי יוסי א"כ היכי קאמר דלר"א ור"ש אכלה דלמא ס"ל כר' יהודה דאין מאכיל לבת גרים וא"כ חשיב אין לו להאכיל במ"א כן נלענ"ד לישב שיטת האית דמפרשי מקושיות רש"י, ובזה מתורץ גם מה שהקשו התוספ' על שיטה זו לעיל (בד"ה והא) וז"ל ותימא דלקמן וכו' ע"ש דאף שאפשר דלר"א ור"ש דמאכיל מכ"מ כיון שתלי בפלוגתא ואפשר דס"ל דלא מאכיל לא ה"ל לר' אושעי' לומר בפשיטות דלר"א ור"ש אכלה

בד"ה או דלמא קדושה. ולשון ראשון נראה עיקר: באמת צריך ליתן טעם מי דחקו להמורה שלא לפרש כפי' הראשון שהוא פשוט יותר ובפרט דחוק מאוד לפירושו שצריך לומר דהאיבעיא בנוי לפשיטות אי אמרינן לאו בקדושתי' קאי וכל סוגית הש"ס נראה כמסופק בזה, אבל נ"ל שהמורה הוכיח ע"כ דלא ע"פ מה שפסק הרמב"ם (פ' ט"ו מהל' איסורי