ערוך לנר יבמות ק

דיחזור ויבעול ויקיים קאמר כיון דצריך להוציא אין סברא שנאמר לו שיבעול, ולפענ"ד משום זה אין דוחק שנאמר דרש"י ביחזור ויבעול ויקיים קמיירי כיון דאמרינן לעיל (ך':) חליצה במקום יבום לאו מצוה היא א"כ י"ל דלענין יבום לא העמידו חכמים קנס שלהם רק אלאחר יבום, אבל לא ידעתי איך ס"ר כלל דביחזור ויבעול איירי שהרי כתב רש"י דאיגלאי מלתא דייבום מעלייתא הוי עכ"ל הרי בפי' דיבום דמעוברת ס"ל דמהני והיינו כר"י, גם הלח"מ כתב כן דרש"י פי' אליבי' דר"י ע"ש, ונ"ל משום דלשון יוציא בגט משמע כן בלא חליצה ואעפ"כ הלכה כר"ל דתניא כוותי' בסתמא משא"כ ר"א דיחיד הוא ובלא"ה אין הלכה כוותי' ועיין בריטב"א

בד"ה אינו נפל. ופוטר את אמו מן החליצה: עוד יש נפקותא לענין ההורגו דחייב ולענין להתאבל עליו ולענין פדיון בכור ורש"י נקט חליצה הכא משום דבי' איירי בסוגיין לקמן, ואף דלענין פדיון לכאורה אין הטעם משום נפל דאפילו קים לן דכלו לו חדשיו דלענין שאר דברים לא חשיב כנפל מכ"מ אינו נפדה קודם ל' כמש"כ התוספ' בבכורו' (מ"ט.) מכ"מ דעת רש"י שם אינו כן כמש"כ התוספ' שם, וטעם של רש"י נ"ל מדיליף רשב"ג דשהה ל' יום באדם אינו נפל מופדויו מבן חדש תפדה ע"כ קים לי' דטעמא דקרא משום נפל הוא דאל"כ מנ"ל דבעינן ל' יום להוציא מידי נפל דלמא בפחות סגי ולענין פדיון גזיה"כ הוא דבעינן ל' יום דוקא

וליישב זה לשיטת התוספ' צ"ל כמש"כ המשנה למלך (בפ"ג מהל' אסורי מזבח) לענין בן ז' בבהמה וע"ש שבמכ"ה נעלם ממנו שלענין פדיון יש פלוגתא בין רש"י לתוספ' א"נ י"ל דה"ק רשב"ג דזה ודאי דבשהה ל' יום אינו נפל מדאמרה תורה שיפדה ולא המתינה עד שיצא מכלל נפל אבל לעולם י"ל אפילו יצא קודם לזה מכלל נפל או כשקים לן דכלו לו חדשיו מכ"מ גזיה"כ הוא שלא יפדה

ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה המ"ל מתוך ח' שכלו לו חדשיו דאף דגזיה"כ הוא דאפילו בכלו לו חדשיו לא ירצה עד יום ח' מכ"מ אפכא מוכח שפיר ג"כ דודאי ביום הח' יצא מכלל נפל מדהתירה התורה להקריב ולא חילק בין קים לן דכלו לו חדשיו או לא ולכן לא קאמר רשב"ג כל שלא שהה ל' יום הוי ספק נפל דלזה אין לו ראי' מפדיון רק שבכלות ל' ודאי אינו נפל

שם בתוספ' ד"ה ואמר ריש לקיש. לענין אחר שאין ראוי ליורשו: ק"ק למה לא קאמרו ג"כ לענין בכור דמודה בו ריב"ב שאין יוכל לבכר וכמו שכתבו התוספ' לעיל ומשכחת כגון שיש לו ג' בנים וא' מהן בכור ויש לו ג' שדות וא"כ ע"פ הדין יהי' להבכור א' וחצי ולכל א' מהפשוטים ג' רביעי שדה וכתב הוא לכל א' מהפשוטים שדה שלמה לא' בלשון ירושה ולא' בלשון מתנה, ולכן נ"ל שהגירסא עיקר דלא גרם לענין אחר אלא לענין שאין ראוי ליורשו ובכלל זה הוי בין בכור בין אחר דנקטו לשון של ריב"ב דקאמר ג"כ על מי שראוי ליורשו ושכור ואחר אין בכלל, שוב ראיתי בנימוקי יוסף בב"ב שכתב ג"כ הכי שיש נפקותא לדידן לענין בכור א"נ לענין אחר ולכן נ"ל שהגירסא כמו שכתבתי

בד"ה ורבי יוחנן. דהוי כמו מה שאירש מאבא: ק"ק מאי קושיא דלמא ר' יוחנן כר' ינאי רבי' ס"ל דס"ל לקמן (צ"ג.) אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולדידי' מהני אם אמר מה שאירש כמו דמהני אם אמר שדה זו שאני לוקח לכשאקחנה קנוי' לך מעכשיו דמהני כפי המבואר שם להך מ"ד, ואולי דדעת התוספ' מדמתרץ ר' יוחנן גופא הך ברייתא דקתני בה דמה שאירש מאבא לא מהני בבבא מציעא (ט"ז) משמע דהכי ס"ל ע"ש

בד"ה קנין פירות. אין לי בפירות נכסיך. בכתובות (נו"ן) הביאו התוספ' עוד תירוץ אחר דמיירי בשדה שנתן לה הבעל במתנה וממנו אינו אוכל פירות ע"ש, ומזה נראה שדעתם כדעת הרשב"א הביאו הש"מ ב"ב (דף נ"א) שאע"פ שאינו אוכל פירות מכ"מ במתה מוציא מיד הלקוחות, והנה בב"ק (דף פ"ט) אמרינן דבמכרה כתובתה בטובת הנאה ג"כ הבעל אינו אוכל פירות, והשתא מדלא תירצו התוספ' דגם לענין הא צריך תקנת אושא משמע דס"ל דאם קנתה קרקע בטובת הנאה ומכרה אפילו ע"פ תקנת אושא אין הבעל מוציא מיד הלקוחות וכן כתב הש"מ שם אבל בפוסקים באהע"ז (סי' פ"ה) לא מבואר ע"ש

בד"ה חזוק לדבריהם. משים דלא אצטריך לחזוק: פי' דחומש גופא לאו מטעם קנם הוא אלא גזיה"כ היא וא"כ לא שייך להחמיר בדמאי יותר מבתרומה כן בארו התוספ' דבריהם שם בב"מ, ולכן א"ש ג"כ הא דגזר ר"מ במדמע ומטמא שוגג אטו מזיד משום דדברי סופרים צריכים חזוק כמבואר בגטין (נ"ג:) דהתם ג"כ צריך לחזוק, אכן בלא"ה צ"ל שאין כל הגזירות שוות שהרי הכא קאמר אביי דר' אליעזר עשה חזוק בדבר שהוא מן התורה יותר מדרבנן והרי ודאי לא פליג אמגילת תענית שגזרו לפניהם ולאחריהם ואעפ"כ בשבת וי"ט לא גזרו מטעם דדברי תורה ל"צ חזוק כדאמרינן תענית (י"ז:)

בא"ד. וי"ל דבמלתא דשריחא עבדו חזוק: חלוק זה עושה אביי גופא אליבי' דרבי יהודה בכתובות שם, ולפ"ז הכא לא מחדשים התוספ' אלא דמעוברת ומינקת לא שכיח מקרי וכן צ"ל ג"כ דמטמא ומדמע לא שריא מקרי דהא גם לא עשה ר"י חזוק בשל סופרים לגזור שוגג אטו מזיד כמו ר"מ

בד"ה ולא קתני יפריש. א"נ התם שקנא לה ונסתרה: א"ל הא אמרו רבנן שתשתה כיון שראוי' לו שיכול להחזירה וא"כ אם תשתה הרי ליכא איסור סוטה עוד וא"כ ה"ל למימר שתצא, די"ל דה"ק כיון שאם תשאר בלא שתשקה כדעת ר"מ א"צ אלא הפרשה א"כ ראוי' לו וממילא צריך להשקותה ולהוציאה בגט

ובהכי א"ש מה שהקשה המהרש"א על התוספ' דכתבו דבקדש אפילו לר"מ א"צ אלא הפרשה כיון דה"ל אסורה משום כלה בלא ברכה דא"כ למה פטר ר"מ מלהשקותה הא גם שם אסורה משוה סוטה וכתב דברא"ש באמת לא גרס אפילו לר"מ ולכן גירסת התוספ' משובשת, אכן ראיתי בתוספ' הרא"ש ששם גרס ג"כ אפילו לר"מ כמו בתוספ' שלנו ומה שלא כתב ברא"ש כן י"ל כיון דאין נפקותא בזר לדינא כיון דלא פסקינן כר"מ וא"כ ק' כקושית המהרש"א

והנה בלא"ה כבר אמרתי וא"ע מצאתי גם בספר קרבן נתנאל כן לחלק בין קדושין דמתחלה לא היתה ראוי' לקנס לסוטה מינקת כיון שבתחלה נשאה באסור במקום שהיה שייך שיוציא אותה שלא להחזיר עולמית כיון שאז עדיין לא היתה סוטה א"כ איסור זה לא פקע, אבל לפי דברינו בלא"ה י"ל עוד כיון שאם נאמר לר"מ שאין צריך להוציאה אלא להפרישה משום דיש עלי' בלא"ה איסור סוטה א"כ ראוי' לו מקרי ושותה ולאחר ששתתה אזיל לי' איסור סוטה ושייך שפיר קנס להוציאה א"כ לעולם לא ראוי' לו מקרי ואינו שותה דהא ודאי לענין ראוי' לו לא דנין אלא מה שתהי' אחר ששתתה דהא קודם ששתתה בלא"ה אינה ראוי' מטעם איסור סוטה

בא"ד. דאתרוייהו מדרבנן: ברא"ש ביאר יותר דמה לי חד דרבנן מה לי תרי דרבנן ע"ש, אכן עיין בתוספ' מגילה (י"ט:) שחלקו בין חד דרבנן לתרי דרבנן וא"כ י"ל דזה ג"כ שיטת הר"י דאורליינש, אבל הקשיתי על שטה זו מגמרא דנדה (מ"ז.) דקאמר שם אתי דמוע דרבנן ומפקא לחלה דרבנן ע"ש דמוכח לכאורה דלר' יוסי גופא תרי דרבנן מפקא חד דרבנן שהרי התרומה המעורבת דרבנן ודמוע דרבנן ואעפ"כ מפקא חלה דרבנן ואיך כתבו התוספ' במגילה דטעם רמ"ד דקטן אינו מוציא שהוא רבי יוסי כדאמרינן שם הוא משום דאין חד דרבנן מפיק בד"ר וצ"ע

בד"ה הא לא שהה. וא"ת ואמאי לא אזלינן בחר רוב נשים: ק"ל הא נגד רוב זה יש ג"כ חזקת היתר ליבם וא"כ סמוך מעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא וכן ק' אמה שהביאו התוספ' ראי' ממים שאין להם סוף ומגוסס דהתם ג"כ יש חזקת א"א וחזקת חי נגד הרוב וי"ל דסמוך מעוטא לחזקה לא אמרינן רק לר"מ דחייש למעוטא אבל לא לרבנן דלדדהו מעוטא כמאן דליתא דמי ורובא וחזקה רובא עדיף כדאמרינן בנדה (י"ח:) ואנן כרבנן פסקינן, ועיין מה שאכתוב לקמן בתוספ' ד"ה וזו

בד"ה מת למינקט ביום ל' טפי: א"ל דלמא הא גופא קמ"ל דיום ל' כבתוך ל' חשבינן לי' די"ל דהא כבר אשמעינן ממתניתן דבכורות: