ארצות י-הודה קא

דבממון לא בעינן עדות שאי"ל. אם כן עדיין מצי מנה ומזה מאתים ותבעוהו כל אחד ר' דהוי ליה למיבעיה הך איבעיה בדיני ממונות. וכן הקשה לדברי כפושע וצריך ליתן לכל אחד ר' ולא כתב דכל אחד התוס' דריש מכות דבעדות ב"ג אינו צריך עדות שאי"ל ישבע ויטול ר'. משמע דס"ל להרמב"ן בזו דכל אחד אכתי מצי לאיבעי בעדות ב"ג וע"ש מה שפלפל בזה: נוטל ר' בלא שבועה משום דכיון דכל אחד תובעו ר' השמטה לסי' ט"ז:. והוא משיב ק' ידענא וק' לא ידענא הוי מחויב שבועה הקצוה"ח (סי' צ"א) הביא מחלוקת בברי אי ואינו יכול לשבע ומשלם ואין התובע צריך לשבע בעי שבועה או דנאמן בטענת ברי אלא להרא"ש נשבע כל אחד ונוטל. והטעם כיון בלא שבועה ע"ש שהאריך. ולדעתי ראי' מפורשת דאינו מעכב לעצמו כלום אלא כל השלש מנים שנטל להמתבאר בטור ח"מ (סי' ע"ו סעיף א') אחד שלוה משניהם הוא מחזיר להם כו' ליכא למימר מחויב משנים בבת אחת מזה, מנה ומזה ר' והודיעוהו משל שבועה כו'. ופשיטא היא דכל אחד נשבע ונוטל ר' מי היה המנה ומשל מי המאתים וכשבאים לתובעו ולפי שהוא דבר פשוט לא הי' צריך לפרש עכ"ל הב"ח אומר כל אחד, שלי הוא המאתים והוא אינו יודע והנה אמת דמחויב לשבע ואינו יכול לשבע לא שייך איזהו בעל המנה כו' צריך ליתן לכל אחד ר' אחר הכא כדפירש הסמ"ע והש"ך. אך בכל זאת כל שישבע כל אחד. והנה שבועה זו לא הוזכרה בגמרא כהאי הוה צריך לפרש דבשבועה ומה גם דבגמרא לא (ב"מ ל"ז) אשר שם מקור דין זה. וגם בטור לא נמצא נמצא שבועה זו. אמנם נראה לדעתי דבודאי פליגי זכר וז"ל הטור שם אחד שלוה משנים בבת אחת הרמב"ן והרא"ש בשבועה דלהרמב"ן לא בעי שבועה כו' ואינו יודע איזהו בעל המנה כו' כתב הרמב"ן אך לא מטעם דמחויב שבועה ואינו יכול לשבע דלא כיון שהודיעוהו שלזה המאתים ולזה המנה הוי ליה שייך הכא כנ"ל. אלא משום דכל אחד טוען ברי שאני כפושע שלא דקדק בדבר ואיהו דאפסיד אנפשיה והו"ל בעל הר' והוא משיב שמא אשר בזה הוי פושע דמאחר כאומר לויתי מאחד מכם ר' ואיני יודע מי הוא ותבעו דהודיעוהו הו"ל לדקדק בדבר ולזכור מי הוא בעל כל אחד במאתים שצריך ליתן לכל אחד ר' ה"נ צריך מאתים ומי בעל מנה. וזה שפיר מדוקדק לשון הטור ליתן לכל אחד ר' שאין ספק מוציא מידי ודאי עכ"ל בדעת הרמב"ן שאין ספק מוציא מידי ודאי פירש הטור בדין זה שהוא דעת הרמב"ן ולא הוזכר שבועה שהספק הוא הנתבע הטוען שמא ואין מוציא מידי זו. אלא שבסוף דבריו כתב הטור ומדברי א"א הרא"ש התובע שטוען ברי שאני בעל הר' ואם יתן לכל אחד ז"ל יראה דבמלוה ע"פ דהו"ל למידק אי תבעי ליה. רק מנה ונמצא מוציא מנה מהתובע הטוען ברי וברי ישבע כל אחד ואחד ויטול כדבריו. וכתב הב"ח וז"ל. לא בעי שבועה דנאמן בלא שבועה. אבל להרא"ש אף ומ"ש ומדברי א"א הרא"ש יראה כו'. נראה מלשון בברי בעי שבועה ולהכי פירש דבשבועה, וא"כ יצא רבינו דהרא"ש חולק על מ"ש תחילה וצ"ע על איזה לנו דדין זה אי בברי בעי' שבועה או לא מחלוקת דבר חולק. ואפשר דלפי דהרמב"ן כתב דבדלוה מזה הרמב"ן והרא"ש בזה: לוח הטעות

סי' ב' (דף ב' ע"ב) ד"ה אך בשור הנסקל בלאו הכי קשה דלכ"ע בעינן עדות שאי אי"ל צ"ל עדות שאי"ל ותיבת שאי' נשמט מסוף השורה השני' שם ד"ה וקשה הא הוי עדות שאי"ל וצ"ל שאי' אי"ל סי' ג' (דף ד' ע"א) בראש התשובה ד"ה קושית הרח"מ צ"ל קושית העולם על הרא"ש לשיטת הרמב"ם דהיכא דיש איסור ואפי' כו' עונשין מגמרא מכות ה' תנא בריבי אומר לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין א"ל אביי ולאו קו"ח כו' א"ל אין עונשין מן הדין והא בע"ז העדים בלאו דל"ת ולא גרע מאיסור עשה. הסי' ד' (דף ו' ע"א) ד"ה ואכן צ"ל וא"כ,. סי' ה' (דף ו' ע"א) ד"ה ואדרבה שלתרץ צ"ל יש' לתרץ סי' ו' (דף ח' ע"א) ד"ה כחלוק צ"ל כחלקינו שם (ע"ב) בסוף התשובה דשלא לעשות בנו חללים הוא אומר כן צ"ל דלעשות בנו חלל הוא אומר כן מי' מ' (דף י"ב ע"א) ד"ה ושעבוד עדיף מקנין צ"ל לא' עדיף סי' י' (דף י"כ ע"ב) בסוף התשובה ושמואל סובר שעבודא דאורייתא צ"ל נמי סובר דשעבודא לאו דאורייתא סי' י"א (דף י"ג ע"ב) ד"ה דבלאו הנל"ע איסורא נמי ליכא מרש"י ב"מ ע' פוטרין את הלוה ממלקות ומל"ת. נשפט זאת ומצאתי בפ"י שהעיר מדברי רש"י הנ"ל וכתב לארץ דאין ראי' לשארי לאוין הנל"ע דרק בריבית דהתורה גלתה דהאיסור אינו משום ריבית אלא משום וחי אחיך עמך ע"ש ובאמת יש להוכיח מזבחים ק"ו ע"ב דאיכא איסורא בלהנל"ע דקאמר שם מה למותיר שכן אין לו תקנה סי' כ"א (דף כ"ד ע"ב) בסוף התשובה ד"ה כהבנתו צ"ל "כהבנתינו" סי' כ"ח (דף ל"ג כ"א) ד"ה ועיין בב"ח דחדש דלרב דאמר המקדש בחיטי קורדנייתא אין חוששין לקדושין לא יוכל לסבור כר' יהודא דאין ביעור חמץ אלא שריפה דהא חזי ליהנות מאפרן, נשמט ואף להרשב"א והריטב"א שכתבו לתרץ קושית התוס' דחזי ליהנות, מאפרן דהאפר הוי דשלבל"ם הובא כתשארת מנחם פ"ה מה' אשות דרב לשיטתיה דאדם מקנה דבר שלבל"ע: סי' ל"א (דף ל"ו ע"א) ד"ה שהביא בשעה"מ ס"ד בבעה"ת צ"ל שהביא בבעה"ת שער ס"ד שם ע"ב ד"ה דר"ת לא חדש אלא בשער דהוי דבר קצוב צ"ל "דלא" הוי דבר קצוב סי' ל"ג (דף מ ע"א) נשמט זאת ובעיקר קושיתם דלבטיל מטבע ברוב לא ידעתי דמאי גריעותא הקדש מהדיוט וכמו ממון חבירו שנתערב בממונו לא בשיל להיות כולו שלו וכגמרא ביצה ל"ח הרי שנתערב לו קב חיטין כו' בהא כ"ע מודו דלא בטיל וה"נ בהקדש שנתערב בשלו לא שייך לומר דיהא כולו שלו סי ל"ה ד"ה ומיעותא דלעמיתך שם זאת דלענין דינא בין לשיטת רש"י ובין לתוס' לא קאי מיעוטא דלעמיתך למעוטי אונאה ולא פש גבן אלא חד מיעוטא דלא תונו ומסתברא למעוטי כותי מלמעוטי הקדש לפי הגמרא דבכורות שזכרו ונדחה סוגיא דהזהב דהקדש אין לו אונאה