עמודי אש קונטרס עמודי ירושלים רצג

מבואר כמה דברים מבן סירא לק"מ דזה רק במילי מעליותא וכמ"ש גם המהר"ש יפה ומה שהקשה הבאר שבע דאיך מיקל יותר בספרי המירס מספרי בן סירא הלא ספרים המירס הם ספרי מינים לק"מ דבירושלמי הכוונה ספרי המירס ספרי חכמות ולא ספרי מינים וכמ"ש הערוך (ערך מרוס) וע"ש במעריך שסיים ע"ז ובהדיא כתוב בירושלמי בפ' חלק דסנהדרין אבל ספרי המירס הקורא בהן כקורא באיגרת עכ"ל מבואר שלהירושלמי הפירוש ספרי המירס הם ספרי חכמות וא"ש. וע' בבאר שבע שם שגם להתלמוד אסור לקרות בספרי מינים ולא כהתפארת ישראל שכ' בפשיטות דמותר ע"ש בסנהדרין ונעלם ממנו דברי הבאר שבע הללו וע' במגן אבות להתשב"ץ (פ"ב סי' י"ט) ואין זה בכלל מה שאמרו הקורא בספרים החיצונים אין לו חלק לעוה"ב כי כבר אמרו פ' חלק כגון ספרי בן סירא כו' עכ"ל מבואר ג"כ מדברי' דבבן סירא הקורא בו אין לו חלק לעוה"ב וע"ש שנוסחות הירושלמי היתה לפניו כמו שהוא לפנינו

פ"י ה"ב ר' ברכי' בשם ר' אבא בר כהנא תשעים אלף זקנים מינה דוד ביום א' כו'. ע' ר"מ סנהדרין (פ"ד ה"ז) שכ' וז"ל יש לסומכין אפי' מאה בפעם א' ודוד המלך סמך שלשים אלף ביום אחד עכ"ל ועלח"מ שם שכ' ירושלמי בפ' חלק ר' ברכי' כו' ורבינו הי' גורס שלשים אלף עכ"ל ולא ידעתי האיך הי' יכול לגרוס שלשים אלף הלא דריש ויוסף תלתין עוד תלתין ופשטי' דקרא תלתין הרי תשעין. וע' באגדות שמואל וביפה מראה וע"כ נראה דט"ס הוא ברמב"ם וצ"ל תשעים

ה"ו עיר ולא כפר כו' והוא שתהא מחמשה ועד עשרה כו'. ע' שו"ת רדב"ז (ח"ה סי' ש"א רכ"ז) שהאריך לתמוה ע"ז דאיך אפשר שיהי' ששה עיר וי"א כרך וע"כ העלה דעיקר גירסת הירו' וכ"ה בראב"ד פ"א דמגילה מאימתי נעשית עיר הנדחת שיהי' בה מי' עד ק' יותר ממאה הוא כרך עשרה כפר פחות מי' לא עיר ולא כפר יעו"ש

מס' שבועות

פ"א ה"ד ר' בא בר ממל מקשי דתני שני כבשי עצרת כו'. ע' בפני יהושע ר"ה (ד"ח ע"ב) שחיזק דעת ר' משולם בתוס' שם דבר"ה לא הי' מקריבין שעיר של ר"ח ור"ת הקשה עלי' מהתוספתא וע"ז כ' הפנ"י דהתוספתא קאי רק לר"ש כו' ע"ש. וכזה כתב ג"כ הטורי אבן והברכ"י בא"ח סי' תקצ"א וביד דוד (דף קפ"ג) השיגו ע"ז דבירושלמי כאן מבואר להיפוך ואני לא ידעתי מה קול רעש הזה דמה שכתבו דמשמע כאן דלכ"ע הי' מקריבין בר"ה שעיר של ר"ח ואדרבה מקשי שם מהאי ברייתא לר"ש משמע דלשאר תנאי ניחא כו' ע"ש לא ידעתי מנ"ל דלהירושלמי הברייתא הוא לכ"ע הא אדרבה אמרו בירושלמי לא ר"ש הוא דר"ש חולק כו' משמע אדרבה דהתוספתא דוקא ר"ש הוא ועכ"פ אינו מוכרח דהוא לכ"ע ומ"ש הברכ"י דמבואר בירושלמי דגם ב' שעירי ר"ה הי' על טומאה שאירע בין זה לזה כו' ע"ש. הנה אדרבה לפי מה דמסיק הירושלמי בקושיא קאי זה רק על עצרת ולא על ר"ה וכ"כ הפני משה שם וז"ל וע"כ הא דקאמר אם כיפר הראשון כו' לא קאי אלא אב' שעירי עצרת בלבד כו' עכ"ל א"כ אינו קשה על הפנ"י והבן

פ"ב ה"ג על איזו מתחייב על הראשונה או על האחרונה כו' ע' בפני משה שכ' וז"ל ונ"מ אם הזיד בכניסה על א' מהן עכ"ל כוונתי עפמ"ש למעלה בהאיבעיא הראשונה וז"ל ונ"מ כגון שהזיד בכניסה לפני ולפנים או שלא לצאת לחוץ שאין חיוב קרבן על המזיד עכ"ל. אבל לא ידענא מאי שיאטה קרבן לכאן בלאו שלא לכנוס לפני ולפנים שאינו בר קרבן כלל וראיתי בקרבן העדה בביאורו ליומא (פ"ה ה"א) שכ' הנ"מ לענין מלקות דכל חייבי מיתות בידי שמים שלקו נפטרו מידי כריתתן על איזה מהן מתרין אותו ע"ש ויש לעיין בזה לפמ"ש המגיה למל"מ (פי"ז מה' סנהדרין) דהא דפטור כשהלקהו היינו בלא עדים דא"צ התראה ע"ש. וא"כ אין נ"מ כלל אולם כבר השגתי עליו לעיל בזה. אולם לדעתי יש נ"מ כשאירע להכה"ג טומאה בנתיים והוצרך הכהן אחר לכנוס לפנים אם חייב על הכניסה הראשונה א"כ הראשון חייב ואם על האחרונה א"כ הראשון אינו חייב וז"ב

פ"ג ה"ה לכל אשר יבטא פרט לקטן. האדם בשבועה פרט לאנוס. מזה נ"ל סעד לדעת הרמב"ם דפיתוי קטנה לאו אונס הוא ואם זינתה נאסרת על בעלה וכבר האריכו האחרונים למצוא טעם לזה. ומ"ש בשו"ת משכנ"י (חאה"ע סי' מ"ג) ליישב זה נסתר עם מ"ש בשו"ת ח"ס (חאה"ע ח"ב סי' קע"ב). אולם מדברי הירושלמי ראי' לזה דאי ס"ד דפיתוי קטנה אונס הוא וא"כ ה"ה לקטן למה הוצרך אשר יבטא למעט קטן הא ממילא אימעט מהאדם בשבועה פרט לאנוס אע"כ דמזיד דקטן לאו כאנוס הוא והבן

פ"ו ה"ח חד בר נש קם עם חברי' בשוקא ואריס סבינתי' כו'. ע' בפני משה שם שפי' שנטל ממנו סדינו כו' אולם בבעל התרומות (שער מ"ט חי"ד סי' ב') גרס סכינתי' וע"ש מ"ש בשם הרר' נתן בר' מאיר דסכין הוא מדברים שעושין בו אוכל נפש ולפיכך דן שמואל דלהדרי'. וראיתי להלח"מ (פ"ג מה' מלוה ה"א) שכ' וז"ל ק"ק דברי הרב בעל התרומות דכ' דרבינו ז"ל פסק כרבא דאפי' אביי לא פליג אלא משום דס"ל דסכינא דאשכבתא הוי מדברים העשוים להשאיל ולהשכיר וכמ"ש הריב"ש סי' תפ"ח וא"כ בין שיפסוק כרבא בין שיפסוק כאביי קשיא ואולי קושטא דמלתא קאמר כו' ע"ש ותמהני דמה יענה ע"ד הבה"ת הללו שכ' דשמואל שפסק הכא דלהדרי' הוא כאביי ולפ"ד גם כאביי לא אתיא וכן קשה ממ"ש הבעה"ת לעיל מזה סי' א' דקיי"ל כרבא כו' וקשה הא גם אביי לא פליג ע"ז וכבר ראיתי להגידולי תרומה שם שהניח בתימה על הבעה"ת ע"ש ואין ליישב כ"א כשנאמר דגירסא אחרת הי' לו בש"ס דילן ומצאתי קצת ראי' לזה מדברי המרדכי ב"מ סי' ת"ז בהעתיקו דברי הש"ס רבא אמר לא צריך למיקם בדינא עלי' דיכול לטעון כדי דמיהן מגו דאי בעי אמר מכרתו לי דמהני עיזא דאכלו חושלא בנהרדעי כו' נראה מזה דהיתה גירסתו בש"ס דרבא מייתי לראי' מהני עיזא כו' דנאמן לטעון עד כדי דמיהן ומקשה על רבא דהא הוי דברים העשויים להשאיל ולהשכיר ומתרץ דכיון דמיפגמא לא מושלי ולאביי לא מקשה כלל מהני עיזא דשאני הכא דהוי דברים של אוכל נפש כנ"ל ליישב דברי בעה"ת וראיתי להחו"י בגליון האלפסי על הך עובדא דאביי דישבע וז"ל צ"ע דא"א לישבע מאחר דעבר לאו שיש בו מלקות עכ"ל ותמהני דהא כ' התוס' בדקט"ו ע"ב דטעמא דאביי דא"ל לאהדורי משום דאי עביד לא מהני כיון שהי' שוגג שאם הי' יודע שהוא אסור לא הי' חובלו והוי זכי' בטעות וחוזרות וא"כ לק"מ דבשוגג אינו נפסל. וע' ברשב"א הובא בש"מ לב"מ (דקי"ג א') שכ' דמיירי שמשכנו שלא בשעת מלאכה דאז מותר למשכנו ומצאתי בשו"ת מהר"ם מרויטינבורג (סי' תשל"ו) שכ' וז"ל מורי פי' חבל הסכין דאשכבתא טען בשעת הלואה לויתי על המשכון ואיני חייב להחזיר לו והלוה טען שלא בשעת הלואה הוי ואמר אביי כו' ע"ש ולפ"ז י"ל ג"כ דלענין לפסלו אינו נפסל כיון שהוא אמר שבא לו בהיתר וראיתי להג"ת (שער א' ח"ג סי' ב') שהאריך להקשות על מה דאמרינן חבל תחבול אין לי אלא שמשכנו ברשות משכנו שלא ברשות מניין כו' דהאיך אפשר בחבלה ברשות דהא בבית אסור בכל אופן כו' ע"ש באורך וכבר נתעורר בזה בש"מ לב"מ (דל"א ע"ב) בשם גליון תוס' וכ' וי"ל דדרשינן לדידי' איפכא אין לי אלא משכנו שלא ברשות ברשות מניין ת"ל תחבול ע"ש וע' בתוס' דקי"ג ע"א ד"ה מחזיר ע"ש ולק"מ

פ"ח ה"א וגונב מבית האיש ולא מראש גגו א"ר אלעזר הדא דתימא בגג שאינו מבוצר ע' בקצה"ח (סי' שמ"ט סק"א) שכ' שהירושלמי הזה הוא דלא כהלכה כו' ע"ש אולם לפי מה שפי' הפני משה שם דמיירי לענין הכפל שהשומר שילם והכפל מגיע לו והשומר עדיין לא קיבל כ"א לראש גגו יש לומר דכל הפוסקים מודו לזה

מס' עבודה זרה

פ"א ה"א אפי' מלוה בשטר אובדת כו' מאי כדון מלוה אובדת שלא במשכון מלוה [שאינה] אובדת במשכון מבואר להדיא דמלוה על משכון עדיף ממלוה בשטר דאפי' מ"ד דמלוה שלא במשכון הוא מלוה אובדת במלוה במשכון מודה דהוא מלוה שאינה אובדת וע"כ לא ידעתי מ"ש הכ"מ בפ"ט (מה' ע"ז ה"א) וז"ל כ' ר' ירוחם דמשמע בירושלמי דמלוה על משכון הוי כמלוה בשטר עכ"ל ולא ידעתי מאי משמע דקאמר הא מבואר להדיא כן וגם מ"ש דהוא כמלוה בשטר ובאמת הוא עדיף מיני'

ה"י הא במקום שנהגו למכור כו' הדבר ברור שבירושלמי אמרו זה לפסק הלכה שבמקום שנהגו למכור מותר להשכיר אף לבית דירה ולא דייק זה מהמשנה וכ"ה פעמים רבות בירושלמי וע"כ לא ידעתי מה נתקשה מהר"ש אלגזי בלחם סתרים (דכ"א בתוס' ד"ה אף) דמהיכי דייקי כן זה בירושלמי ע"ש שהניח בקושיא ובאמת הוא רק פסק הלכה וראיתי בס' עבודת עבודה לע"ז (דמ"ב ע"ד) שכ' וז"ל הנה בהיותי בזה ראיתי דבזה אפשר לפרש כוונת הירושלמי שהביאו התוס' לעיל דבח"ל מותר להשכיר להם בתים והתוס' נדחקו מה בין א"י לח"ל ולפמ"ש א"ש כיון דקיי"ל דנכרי שבח"ל לאו עובדי ע"ז וא"כ י"ל דזה כוונת הירושלמי דבא"י נכרים שם הם עובדי ע"ז ולכך לא סמכינן שם על תנאי דלא ציית אבל בח"ל דאין עובדי ע"ז סומכין על הך סברא דציית ומותר ע"י תנאי עכ"ל ואני אומר דשפיר עבדי התוס' שלא פירשו כן (מלבד דלומר מה דאיתא בירושלמי דמותר גם לבית דירה יהי' פירושו ע"י תנאי ולא יפרשו שירושלמי דהוא דוקא כשמזהירין לו שלא יכניס כו"ם הוא דוחק גדול) דהא בירושלמי שם איתא הא במקום שנהגו למכור מוכר לו כו' והיינו לר"ע בח"ל ובסוריא לר' יוסי מותר ג"כ להשכיר לבית דירה ואי ס"ד דהטעם הוא כמ"ש בעבודת עבודה א"כ מדוע בסוריא מותר לר' יוסי להשכיר לבית דירה הא רק עכו"ם שבח"ל לאו עובדי ע"ז הם ולא עכו"ם שבסוריא שהם בכלל א"י אע"כ דליתא לפירושו. וע' בחי' מהר"ם חלאו"ה פסחים (ד"ה ע"ב) מ"ש על הירושלמי הזה

פ"ב ה"א ואין האשה בכלל שפיכת דמים אמר ר' אמי תיפתר בבריאה כו'. ע' תוס' ע"ז (כ"ה ב' ד"ה א"ב) מ"ש בביאור הירושלמי דבריאה הוא שתוכל לעמוד נגדם ולא יקטלוה כו' ע"ש. אולם בא"ז ח"א בתשובה (סי' תשמ"ז) כ' וז"ל ונראה בעיני דר' מנא אסר לה לומר נכרית אני ולהכי מוקמי לה בבריאה דוקא שיכולה לסבול התשמיש עכ"ל נראה מזה שפי' דברי הירושלמי דר' מנא ס"ל דוקא בבריאה שיכולה לסבול תשמיש בזה אמרינן דלא יהרגה דכלי זיינה עלה ור' בון ס"ל דאפי' באשה שאינה יכולה לסבול התשמיש עכ"ז ליכא חשש דשפיכת דמים דיכולה לומר נכרית אני וזה פי' חדש ומבואר מזה דלפי' הא"ז גם הירושלמי ס"ל דאשה כלי זיינה עלה היינו שלא יהרגו אותה מפני התשמיש והיינו כפירש"י בע"ז שם ולא כפי' התוס' דכלי זיינה עלה שאינה בעלת מלחמה כו' וכן מצאתי בתוס' רי"ד בע"ז במה"ק ובמהדורא תליתאה. שעם שבפי' הגמ' נטה מדרך