עמוד העבודה עט

מכונים בשם אחד ומה שהרוחניים לא יובנו ויושגו כ"א על ידיהם ואותה ההשתוות שיש ביניהם נקרא בשם צלם שהוא כעין דפוס וציור בעלמא ויתכן לומר שהקפה גשמיית היא בצלם הקפה רוחניית אבל דמיה לא שייך לומר כ"א על שני דברים שהם דומים ושוים ממש מכל צד ובחינה ולכן לא יצדק לומר שהקפה הגשמיית היא באמת הקפה רוחניית שהרי באמת אינם דומים זה לזה כלל שזה גשמי וזה רוחני ולכן גבי צלם אומר בבי"ת בצלמנו וגבי דמות אומר בכ"ף כדמותינו ולא בדמותינו והבן זה מאוד

קעב ומעתה יתורץ לך מה שהקשית למעלה בסימן קמ"ב בשאלה ז' כי הכוונה היא כל האומר שירה בעה"ז שהיא שירה גשמיות המחוברת מהברת אותיות גשמיות היוצאים ע"י חמשה מוצאות גשמיים שהם כלי הדיבור והשירה הגשמיית הזאת היא כלי לשירה רוחניית דהיינו אותם סודות התורה המלובשים במלות ותיבות של השירה שהם שכליות עמוקות יזכה לעתיד להשיג השכליות העמוקות ההם ומה דקאמר זוכה ואומרה לעוה"ב פירושו שישיג אותה לעוה"ב ואמיר' ההיא היא אמירה רוחניי' כמ"ש בשם הרמב"ם בסימן קמ"ד ע"ש היטיב

קעג והנה ראיתי כי הכרח וצורך גדול להעתיק פה מ"ש בעל של"ה בדף י"ג ע"א בד"ה דע כי אותיות כו' וז"ל שם דע כי אותיות הקדושות והתיבות הקדושת כולם בשרשם רוחניים הם ואמרו חכמי האותיות כי האותיות מבינה ונקודות מחכמה וטעמים מכתר ולהבין הענין העתיק מ"ש הפרדס פ' הראשון משער האותיות וז"ל רבים חשבו היות האותיות האלה הסכמיות ר"ל הסכמו' החכמי' לעשו' סמנים למוצאו' הדיבור כיצד הסכימו שתהי' התנועה הנחלקת בשפתיי' שהם בומ"ף נהגית בצורת הב' ובצורת וא"ו ובצורת מ"ם ובצורת פ' וכן בשאר המוצאות וכן בלשונות העמים יש להם סמניות ונמצא לפ"ז אין בין אותיו' אלה לשאר סימני העמים הפרש אלא שאלו הם הסכמיות לאומה ישראלית בעצת משה מפי רות נבואיי ואלו הם הסכמות האומות ונמצא לפ"ז אין עיקר בכתב הנרשם ההוא אלא גלוי כוונת המדבר כמ החכם הרופא הכותב חכמתו בספר הרפואה שחין כוונתו שיהיה הספר ההוא בעצמו רפואה אבל כוונתו בספרו לגלות דעתו או הנרצה אליו ענין הרפואה וכאשר יבין אדם עיקר החכמה הכתובה בספר לא ישאר בס' ההוא תועלת כלל ולפ"ז אם ילמוד אדם בספר ההוא שנים אין מספר אם לא יבין לימוד החכמ' לא יועילנו דבר ולא ישלים נפשו בלימודו כלל אחר שאינו מבין דרושי החכמה אלא אדרבה אבד זמנו במה שיזיקהו ולא יועילהו כי יזיקהו אבוד זמנו ואפיסת כחותיו ולא יועילהו כיון שלא למד ממנו שום לימוד וכן דעתם בעניני התורה שהכוונה גלוי הפנימיות וההנהגה אל שלימות הנפש ומי שלא ידע עניני דרושים לא יגיענו תועלת בלימודה ח"ו וזה מהנמנע כי ודאי דברי תורה הם משיב נפש וראי' ממה שחייבנו בלימוד תורה שנים מקרא ואחד תרגום אפילו עטרות ודיבון וזה מורה על שלימות התורה ושיש לה פנימיית נעלם ורוחניית וחיות

עוד כתב שם לענין ספרי התורה כי הלומדם לדעת כמי שלומד בספר הזכרונות זה ודאי לא יועיל בלימוד ולא יגיעהו ממנו תועלת והלואי שלא יפסיד אבל כאשר יבא אדם ללמוד בתורה צריך שיהי' כוונתו שהוא לומד הענין ההוא במה שהם דברים אלהים שנעלם ממנו עוצם פנימיותן ובדבר הזה ייטב בכל התורה היוצא מפיו לפני הקב"ה משור פר ועם היות שהוא לא ישכיל בה כ"א פרטיות הסיפור לא זו אלא אף מי שלא יבין כלל מפני שאינו בקי בלשון ובביאורו אלא הוא מתעסק בקריאה לבד יש לו ג"כ שכר טוב בעמלו ועל אלו וכיוצא בהם נאמר ובתורתו יהגה יומם ולילה ודרשו לא נאמר בתורה אלא ובתורתו פירוש כפי שיעור ידיעתו כי מי שלא ידע לחבר אף התיבות גם הוא אם יעסוק בה יומם ולילה שכרו אתו ופעולתו לפניו

וכתב עוד בפי' שני משער האותיו' שאין אותיו' התורה הסכמיות אמנם הם מתייחסות בצורתן אל פנימיית נשמתן כי צורת האותיו' וקוציהן ותגיהן וזיוניהן הם רומזים אל רוחניית ידוע וספירות עליונות וכל אות ואות יש לה צורה רוחניי' ומאור נכבד אצול מעצם הספירות משתלשל ממדרגה למדרגה בדרך השתלשלות הספירות והנה האות היכל ומכון לרוחניית ההוא ובהיות האדם מזכיר ומניע אות מהאותיות בהכרח יתעורר הרוחניות ההוא והבל הפה ממנו יתהוו צורות קדושות יתעלו ויתקדשו בשרשם שהם שורש האצילו' ולא זה בלבד אלא גם במציאות הכתיבה שורה רוחניית על האותיות ההם וזה טעם קדושת ס"ת וזה טעם מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין מפני שהרוחניות מעמיד הגשם הזך ההוא וזהו הטעם בענין שבירת הלוחות שפירשו רז"ל שפרחו האותיות וז"ל במדרש נסתכל בלוחות וראה הכתב שבהם שפרחו וכבדו ביד משה ונפלו מידו ונשתברו עכ"ל עוד בירושלמי פירשו הענין בפירוש ר' עזרי' בשם ר' יוסי הלוחות משאן ארבעים סאה והכתב היה סובלן כיוון שפרח הכתב כבדו ונפלו ונשתברו כך כל דבר שהקב"ה מסלק שכינתו ממנו אינו מתקיים הורה כל זה על רוחניית האותיו' וזה טעם למה שארז"ל על ס"ת שנשרף קורע ב' קריעות והכריחו כן מפסוק אחרי שרוף המלך את המגילה ואת הדברים וקורע חדא אגויל וחדא אכתב דהיינו רוחניית האותיו' וכאלה רבות מא"ה על רוחניית האותיו' אפי' בכתיבתן לבד כ"ש בקריאתן וכ"ש בכוונתן והענין כי האותיו' הנכתבות הן גוף והיכל לאותיו' הקבועות בפה המשל בזה האותיות