עמוד העבודה רצו

אבוקה של שתי נרות מאירה הרבה יותר מאלו היו הב' נרות רחוקים זה מזה ובעבור כשמתפללין עשרים אנשים במקום אחד מתקנים בתפלתם הרבה יותר מאלו היו מתפללין בשתי מקומות עשרה במקום אחד ועשרה במקום אחר הנה התבאר מ"ש רש"י אינו דומה מועטים העושים את התורה למרובין העושים את התורה ביחד ובמקום אחד וכמו כן הענין הוא בעבירות ר"ל כשמאה אנשים עוברים עבירה במקום אחד פוגמים הרבה יותר מאלו היו עוברים מאה אנשים במאה מקומות נמצא לפ"ז יש מעלה וחסרון בעיירות גדולות ויש מעלה וחסרון בעיירות קטנות כי כשישראל עושין רצונו של מקום אז יש מעלה גדולה לעיירות גדולות ולהיפוך ח"ו יש מעלה לעיירות קטנות וזש"ה אמלטה נא שמה והיא מצער הלא מצער היא ותחי נפשי ושארז"ל פיזור לרשעים נאה להם ונאה לעולם כינוס לרשעים רע להם ורע לעולם פיזור לצדיקים רע להם ורע לעולם כנוס לצדיקים נאה ונאה לעולם והנה למשל כששני עיירות רחוקים זה מזה עד"מ פרסה או יותר א"א שיתקוטטו אנשי עיר אחת עם אנשי עיר אחרת דהיינו למשל אנשי עכו ואנשי אשקלון רק אנשי אשקלון יוכלו להתקוטט בינם לבינם עד"מ אם יש מאה אנשים באשקלון כל אחד ממאה אנשים הללו יוכל להתקוטט עם כל הצ"ט הנשארים משא"כ אם היה המאה של אשקלון ושל עכו דרים ביחד אזי היתה רבה המחלוקת מאוד כי כל אחד מהשני מאות היה מתקוטט עם קצ"ט הנשארים ולכן כאשר ראה הקב"ה ששנאת חנם רבתה ביניהם עמד ופזרם בגלות כי מתחלה שהיו עושין רצונו של מקום היה נאה הכנוס להם ואח"כ כשלא עשו רצונו של מקום פזרם כי אז הפזור נאה להם ונאה לעולם וז"ש רש"י בפ' שופטים למען תחי' וירשת את הארץ כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים להשיבן על אדמתן כלומר אף מצוה זו לבד מספיק להשיבן על אדמתן ביחד ולא שיהיו מפוזרים כדי שיהיה אור מצוה זו מאירה מאוד בהיות רבים עוסקים במצוה זו ביחד ומה שאנו אומרים והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ לשלום דייקא שלא נתקוטט שוב זה עם זה

ועוד טעם אחר נ"ל על מה שחרב בית שני בשביל שנאת חנם ועם זה יבואר בעזה"י המדרש הנ"ל והוא בשום לב על מה שארז"ל ביומא למדך ששקולה שנאת חנם כמו ע"ז וג"ע וש"ד וקשה הלא אלו הם עבירות היותר חמורות אשר בגלל כן הדין אצלם יהרג ועל יעבור משנאת חנם הוא לאו בעלמא דלא תשנא את אחיך בלבבך ועוד קשה הלא ארז"ל לא חרבה ירושלים אלא על שדנו דיניהם דין תורה דמשמע לא בשביל שנאת חנם ואם נאמר דזה קאי על מקדש ראשון ושנאת חנם היה במקדש שני קשה הלא מקדש ראשון נחרב בשביל ע"ז וג"ע וש"ד ולפ"ד ליישב כל זה בעזה"י דהנה ארז"ל כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו שנאמר נושא עון ועובר על פשע למי נושא עון למי שעובר על פשע ועוד ארז"ל כל המוסר דין לשמים הוא נענש תחלה והנה ליתן טעם על המאמרים הללו עפ"י שכל ראוי לבאר קודם מ"ש רז"ל במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד והנה הטעם הפשוט היא דזה הבעל תשובה טעם טעמא דאיסורא ויצרו תקפו מאוד והוא מתגבר על יצרו ושב בתשובה משא"כ צדיקים גמורי' שלא טעמו טעם חטא ואפשר אי הוי טעמו טעם חטא היה קשה להם לפרוש מן החטא ועפ"י סברא כזו שמעתי ממוהר"ם מפרימישלאן לפרש מאמר רז"ל שאמרו בגמר' היושב בתענית נקרא קדוש ופריך והא בעלמא אמרינן היושב בתענית נקרא חוטא ומשני לא קשי' הא דמצי לצעורי נפשי' הא דלא מצי לצעורי נפשי' ודקדקתי ממ"נ אי לא יכול להתענות עד הערב ומוכרח לאכול באמצע היום הרי לא התענה כלל והאיך קרי ליה היושב בתענית ואי שמתגבר על יצרו ויכול להתענות עד הערב אף שהתענית קשה עליו עד למאוד הרי מצי לצעורי נפשי' והאיך קרי ליה בשם דלא מצי לצעורי נפשי' ואם יש גבול אמצעי בין יכול להתענות ובין לא יכול להתענות היה להגמ' להודיענו הגבול עד כמה יחלש בתעניתו ויהא נק' מצי לצעורי נפשי' ועד כמה יחלש ויהא נק' לא מצי לצעורי נפשי' ועפ"י מה שכתוב ממוהר"ם מפרעמישלאן מיושב זה דהנה כתבו חכמי המוסר מי שאוכל ופוסק באמצע אכילתו שהי' יכול עוד לאכול כ"כ כמו שאכל עד הנה זהו נק' זובח יצרו ונחשב לו כמו תענית ולדעת הגמ' הנ"ל נחשב לו יותר מתעני' דמי שאוכל וטועם טעם מתוק באכילה ההיא ומתעורר התגברות תאותו לאוכל ההוא וקשה לו מאוד לפרוש מן המאכל באמצע רעבונו ועכ"ז מתגבר על יצרו ופורש מן האכילה בעת התגברות תאותי הרי הוא דומה לבעל תשובה דטעם טעמא דאיסורא ופורש מן האיסור בעת התגברות התאוה משא"כ מי שיושב בתענית ואינו טועם כלום התאוה אינה מתגבר' עליו ואינו תאב כ"כ לאכול וזה דומה לצדיק שלא טעם טעמא דאיסורא מעולם וכן ארז"ל לגבי אונס שינה שאני מיגנא ממיקם והשתא יהיה דברי התרצן בהיפוך ממה שנראה לכאורה דהיכי דמצי לצעורי נק' קדוש אלא הכי פירושו הא דאמרי נק' חוטא איירי דמצי לצעורי נפשי' למשוך ידו מן האכילה באמצע רעבונו דלמה יחליש את עצמו בתעני' ממש כיון שגם זה נק' לו תענית ואפי' עדיפא מתעני' הוא כמ"ש לעיל ומחמת זה שעדיפא מתעני' הוא יש לו עוד מעלה שמקיים הפרישות ע"י קום יעשה כי המתענה לגמרי נוהג פרישות בשב ואל תעשה משא"כ מי שפירש באמצע האכילה זהו נוהג פרישית בקום ועשה במה שיושב מתחלה לאכול כדי לזבוח יצרו אח"כ והיכי דלא מצי לצעורי' נפשי' אלא כיון שמתחיל לאכול אינו יכול למשוך ידו עד שישבע זהו אין לו ברירה ומוכרח לישב בתעני' ממש זהו נק'