עמוד העבודה רסב

מצטע' כי נפשו קשורה בנפשו בעבותות האהב' והנה מה שהזהירנו הכתוב ובו תדבק אינו אלא על האהב' שנאהוב אותו בלב שלם כי אין לך דבקו' וקשור בעולם כמו דבקות האהב' והוא דבקות רוחני שהוא יותר גדול מכל מיני דבקות הגשמי שבעולם כי הנה דבקות הגשמי הוא ע"ד כמו דבקות הכתונת והחלוק בגוף האדם הנה הנגיעה והדבקות הלזו אינו אלא נגיעה ודבקות שטחיי כי רק הצד הפנימי של החלוק הוא נוגע בשטח עור שעל הגוף והבש' והגידים והעצמו' שתחת העור אינם נוגעים כלל בחלוק וגם שטח החצון של החלוק אינו נוגע אפילו בשטח עור האדם משא"כ דבקות הרוחני שהוא דבקות האהב' מתדבק מחשב' ראובן האוהב בשמעון האהוב והאהב' מפלשת מעבר לעבר בנפש שמעון האהוב לו ותמיד האהבה תקועה במחשב' ראובן ואינו יכול לשלח את שטעון ממחשבתו כי אין דבר בעולם שיהי' אהוב לו יותר משמעון לשישלחהו ממחשבתו ויחשוב בדבר אחר כי דרך הטבע הדבר האהוב לאדם יותר מכל הדברים נחקק הדבר ההוא במחשבתו חקוקה עמוק' מאוד ולא יצוייר שהדבר ההוא יהי' נעתק ממחשבתו המשל בזה עני אחד שמטופל בבנים ואין לו אף פת חרב' להאכילם והם צועקים ושואלים ללחם ואין משיב להם שום דבר והנה הצער של האב הוא עמוק מאוד מאוד וכואב לו מאוד ואח"כ יבא אוהבו של העני הלזה ויבשרהו שאם ילך מהלך חצי יום ימצא מטמון גדול לערך אלפי אלפים דנרי זהב ואין ספק אצל העני שהדבר ההוא הוא אמת נכון כאשר בשרהו אוהבו כן יהיה בודאי שימצא מטמון אדיר והנה ודאי אין ספק קודם שיוציא העני הדבר ההוא מכח אל הפועל לילך לחתור המטמון בבטן הארץ הנה יהי' ודאי האדם ההוא לא יוכל לנום ולא יישן ולא יוכל להתפלל ולא יוכל לחשוב שום דבר בעול' עד לאחר שימצא המטמון וקוד' שימצא, לא יוכל הענין ההוא להיות נעתק ממחשבתו וכל כך תקשר הענין ההוא במחשבתו שאם ידברו אליו לא ישמע ואם ינענעוהו לא ירגיש וכמעט כל חושיו בטלים הם מחמת השתקעות מחשבתו בענין ההוא האהוב לו מאוד שהוא הממון. מ"ש דהע"ה שוותי ה' לנגדי תמיד כי מרוב אהבתו אותו ית' היה קשור מאוד בו ית' ולא היה אוהב שום דבר כמו ית'. והנה הררח"ו כתב בשם האר"י ז"ל שעיקר עבודת הבורא היא שישמח בעבודתו וכתב שכל מה שזכה האריז"ל להשגה העצומה והנפלאה לא היה לו רק מחמת שמחה של מצוה והנה הכתוב אמר עבדו את השם בשמחה ונלע"ד שעיקר העבודה היא השמחה רק כשיושב בטל ואינו עושה שום מצוה על מה תחול השמח' אבל כשעושה מצוה ויודע שע"י מצוה יש נחת עצום להקב"ה וכשיש לו ית' נחת הרי גם לאדם האוהב אותו ית' מאוד יש לו ג"כ נחת רוח נמצא הנחת רוח ההוא של האדם היא עיקר העבודה והשמחה של האדם היא חשוב יותר בעיניו ית' יותר מעשיית המצו' עצמה כי המצוה היא הכלי והגוף והשמחה היא החיות והנשמה של המצוה והנה כשהאדם עובד בשמחה ויודע שהשמחה ההיא חשובה אצלו ית' יותר מהמצו' עצמה הרי אז תגדל השמחה יותר אצל האדם שהרי בתחילה הנחת של הקב"ה ע"י המצוה עצמה שאינו גדול כל כך אפי' הכי גרם לו לאדם שישמח עאכ"ו השמחה של המצוה שהיא יותר חשובה בעיניו ית' לא כל שכן שתגרום שמחה לאדם ומאחר שהשמחה היא עיקר העבודה א"כ כל עה שהשמחה היא יותר עמוקה גורמת נחת יותר להבורא ית' וכאשר יודע האדם שע"י השמחה מתגדל נחת שלו ית' הרי אז מתרבה השמחה של האדם עד מאוד לסיבת אהבתו אותו כי שמחת האהוב היא שמחה לאוהב וכאשר מתרבה השמחה מתרבה הנחת אצלו יותר וכן יכול' השמחה להתגדל ולהתרבות עד אין תכלית עד כי יתלהב בהתלהבות עצום ותכסוף נפשו ותכלה לו ית' עד כי יהי' קרוב להיות נפשו דבוקה בצרור החיים ותשאר שם דבוק' והגוף נשאר למטה מת כמו נשמת הנביא שהי' דבק' למעלה בשעת הנבוא' והנ' מה שאמר הכתוב עבדו את השם ביראה הכוונה היא שהשמח' היא עיקר העבוד' והמצו' הוא כלי לשמחה שבלי מצו אין מקים לשמח' על מה לחיל והנ' מאחר שהשמח' היא עיקר העבוד' א"כ אין הפרש בין אם הוא שמח בשע' שהוא בעצמו עוש' מצו' ובין כשהוא שמח אם האדם אחר עוש' מצוה ועוש' נחת לו ית' שע"י שאוהב לו ית' אי הבדל אצלו בין אם מגיע נחת לו ית עי עצמו או ע"י חבירו נמצא מצוה שעושה חביר נעשה כלי לשמחתו שעתה יש מקום לשמחתו לחול על מצת חבירו ובדרך הזה כשעשר' בני אדם מתפללי' יחד בשמח' תגדל שמחת כל אחד מהם כי כל אחד מהם ישמח בעבודת עצמו ובעבודת תשע' האנשים שמתפללים ביחד עמו כי כל מה שיש בני אדם יותר לעבדו הרי נחת הבורא יותר גדול וכשיש לו יתר נחת גדול מתרבה גם הנחת של האדם האוהב אותו נמצא שמחתו היא כלול' מתפל' כולם וזהו הענין שאמרו רז"ל אינ' דומה מועטין העושים התורה למרובים כי כל מה שיתרבו בני אדם בעבוד' יתרבה הנחת לו ית' וממילא מתרבה הנחת לאדם והנה כשעשר' מתפללי' ביחד הרי תפלת כל אחד כלול' מעשר' וכשמא' מתפללים ביחד הרי תפלת כל אחד כלול' מהמא' והנה ידוע כמו שמצוה גורר, נחת לו ית' כ"כ עביר' גורר' צער לו ית' והנ' מי שאוהב לו ית' ורוא' חבירו עובר עביר' יש לו צער כי צער אוהבו הוא צערו נמצא במה שמצטער עובד הוא להבורא ית' וכראותו שצערו מתגבר עליו הולך ומוכיח את חבירו ואומר לו למה תעש' כה והלך גורם צער גדול להבורא ית' ואע"פ שיקללהו ויכהו לא יסור מלהוכיח כי הצער שמצטער בצערו ית' כואב לו יותר מכל הכאות וקללות שבעול' כי הוא כאב הרוחני וכל כאב הרוחני כואב יותר מכל כאבים הגשמיים שבעולם ולכך מי שרואה את חבירו עובר עביר' ואינו מוכיחו נענש גם הוא כי כל ישראל ערבים